זה היה יום שמש, לא ציפיתי לדבר רע.
הייתי בדרך הביתה, נסעתי במהרה.
הראש חשב, הריץ תוכניות, ככה זה אצלי שגרה.
מסתבר שסתם חשבתי, מה שנקרא נחתי על זרי הדפנה.
היא ישבה שם, היא ציפתה לבואי. לא היה לה ספק שאגיע,
הרי מי מכיר אותי כל כך טוב כמו שהיא.
נפגשנו, היא חייכה, אני כבר לא.
הרי הייתי צריך לדעת שאחרי יום של שמש, יום שחור יבוא.
התעלמתי, נעלבה. מה, אתה חושב להתחמק ממני? סיננה.
אני לא רוצה לראות אותך יותר, צעקתי.
שטויות, היא צחקה, אתה הרי יודע שהעולם שלי
שולט על העולם שלך. נכנעתי, עלינו למעלה, אין ברירה.
בארץ שלנו, לאן שאני לא אברח היא תחכה לי בפינה.
היא חזקה, אני יודע, אבל אני עדיין בשליטה.
אני לא אתן לה שבכל פעם שיהיה לי טוב היא תבוא ותשבור לי את
השגרה.
חברים שלי מספרים שהיא מטרידה גם אותם.
כמו זונה היא מתנהגת, חשבתי לעצמי, נעלב, הרי אני גבר נאמן.
אני אוהבת בחורים ובכמויות אבל אתה הכי הכי ולכן לא אוותר
עלייך לעולם.
מעניין לעוד כמה היא אומרת, חשבתי, פתאום מרגיש נדהם, מסתבר
שהיא בקשר כמעט עם כל גבר שחי כאן, נושם קיים.
לכמה זמן הפעם? אני שואל, אורז והיא יושבת מולי מחייכת, המבט
שלי אותה מצחיק.
אנחנו ניפרד מתישהו? אני שואל.
כמו תמיד, להפסקות קצרות, היא עונה. אתה ואני אחד הם, אפילו
שאני הרי בסך הכל רק מעטפה חומה.