[הקטע היחיד ביומני שנכתב על ידי שני אנשים. את השניה הכרתי רק
לאותו רגע של כתיבת הקטע. זהו בעצם דיאלוג שנעשה על כתב, בין
יתר הסיבות כי לא רציתי להפסיק לשמוע את הדיסקמן. הקטע מוקדש
לצעירים/חיילים שצריכים להפסיק להיות ביישנים מדי לשוחח עם
צעירות/חיילות ברכבת]


אי פעם הקדשת מחשבה לכך שרוב האנשים במצבם הרגיל סוגרים את
הפה, אוטמים את השפתיים, למרות שתכלס זאת פעולה מאומצת
ומאולצת, כי במצב הטבעי יש מרווח בין שתי השפתיים כשהן
רפויות...
strange isn't it?

ואם אני רגילה להיות במצב כזה תמיד?

אז את מורגלת להיות מוזרה?
בחברה שלנו קיימים הרבה מקרים של הרגלים בלתי טבעיים למרות
שאתקשה למצוא דוגמאות נוספות כעת, אולי משהו שקשור בבגדים
(יופי VS נוחיות)

אתה לומד פסיכולוגיה???

לא, אני בתחזוקה.

אז מאיפה אתה מביא את כל הדברים האלה?

מיופיך הבלתי נמנע מלדרוש שאמצא משהו "לדבר" איתך עליו. (ואני
לא שם זין על זה שיש לך חבר)

תודה אבל יש לי...