בני אדם זו חיה מטומטמת. כלומר, הם חברותיים, וצריכים אחד את
השני ואת הקרבה. אבל האם אנחנו באמת שמים לב לפרטים הקטנים?
לא. מה פתאום. בסך הכל בני אדם - אי אפשר לשים לב לכל.
בולשיט. ברור שאפשר לשים לב להכל. אולי זה שתשים לב לא יעזור
במיוחד, אבל עדיף לדעת ששמת לב ולא יכולת לעשות כלום מלהכות את
עצמך כל פעם מחדש על זה שלא שמת לב, שאולי תשומת לב הייתה
מביאה למעשה שהיה מביא למניעה.
זה מדהים כמה חסר משמעות זה יכול להראות.
בסך הכל מה ראית? שירה, קטנה ובלונדינית ומצחיקה עם קול צפצפני
מוציאה את העגיל חזק מדי. חוסר תשומת לב, יכול לקרות לכל
פוסטמה שמושכת את העגיל במקום להחליק אותו החוצה כמו שצריך.
נכון. אבל לא כל פוסטמה שמושכת את העגיל במקום להחליק אותו
החוצה כמו שצריך מושכת את העגיל באיטיות, כמעט בטקסיות. לא כל
פוסטמה שמושכת את העגיל במקום להחליק אותו החוצה כמו שצריך
מאבדת שליטה וטקסיות ודימום נשלט שאפשר להסביר בקלות כשהיא
מושכת את העגיל בפראות. לא כל פוסטמה שמושכת את העגיל במקום
להחליק אותו החוצה כמו שצריך נשארת לבהות במראה בזמן שאנשים
יוצאים מהתאים וגברים נכנסים לשירותים של הנשים כדי לראות מה
קרה ויוצאים בפנים ירוקים מבחילה.
כל פוסטמה שמושכת את העגיל במקום להחליק אותו החוצה כמו שצריך
לא מחליקה את העגיל לכיס בשלווה מוחלטת ויוצאת מהשירותים כאילו
כלום לא קרה כשקהל של אנשים בוהים אחריה בהלם.
בסך הכל מה ראית? ערן, גבוה ושזוף וחייכן דורך על מסמר. חוסר
תשומת לב, יכול לקרות לכל אידיוט שמסתובב באתר בנייה עם
סנדלים. נכון. אבל לא כל אדיוט שמסתובב באתר בנייה עם סנדלים
רואה את המסמר לפני שהוא דורך עליו, ובזמן שהוא דורך עליו. לא
כל אדיוט שמסתובב באתר בנייה עם סנדלים בוהה בכף הרגל המדממת
שבוקע ממנה מסמר חלוד בזמן שכמעט כולם מסביבו צורחים בהיטריה.
כל אידיוט שמסתובב באתר בנייה עם סנדלים לא שומר את המסמר
החלוד על השידה שלו בחדר, בתוך קופסה מעץ.
בסך הכל מה ראית? אבא, חמישה בדלים של סיגריות במשרד, חפיסה של
מרלבורו באוטו, מצית, שיעול שמוציא את הריאות וסוחט אותן עד
שלא נשאר שום דבר, וזה הרי כבר סיפור מוכר. ילד בן שלוש עשרה
אוסף את האפר של הלא-באמת-סיגריה שלו לתוך מעטפת נייר בקפידה.
אישה/נערה/ילדה יושבת על ספסל ובוכה עד צאת נשמתה ואז קמה,
מועדת במורד הרחוב. סבא/סבתא עם מכונת הנשמה וצינורות יוצאים
מחורים קיימים וחורים חדשים וחיוך אופטימי מזוייף שמסתיר כאבים
שאף אחד לא באמת רוצה לראות ולכן צריך לקבור אותם עמוק
ולחייך.
בסך הכל בני אדם? אי אפשר לראות הכל? אנחנו לא רואים. כלום.
טיפשים ואטומים ומסתכלים על העולם בעיניים שמקוות שהכל וורוד
יותר מהמראות שהראש שלנו מסרב להדחיק.
והחלק הכי מצחיק בכל העניין הזה? מה שהעיר אותי. כנראה שחלק
מהשיר הזה שאף אחד לא מכיר באמת נכון.
"הכל בגלל מסמר קטן
הכל בגלל מסמר"