האם בנים אוהבים פרחים?
על אף שהייתה הבת היחידה במשפחה מבין ארבעה אחים, היא לא ידעה
את התשובה. הם לא היו מקבלים פרחים לעיתים קרובות, גם בנה שלה
לא, וכשכן היו מקבלים אותם הם היו מחייכים במן אי-נוחות שכזו
ושמים אותם מייד באגרטל, לא גוזרים את הגבעול ולא ממלאים את
האגרטל במים בכדי שהפרחים לא ינבלו. לעיתים חשבה כי הם עשו זאת
בכוונה וטענו ששכחו להוסיף מים כתירוץ.
פרחים היו מבין הדברים שבנות אהבו, לא בנים. היא אומנם הייתה
אישה, אך מעולם לא הוקסמה מיופים של פרחים. גם כשעמדה עם בעלה
לשעבר ושני ילדיה בשדה בצפון, והבת והאב התלהבו ממרבד הצבעים
הנמשך עד אינסוף, היא לא מצאה עצמה מוצפת ברגשות של אושר
והתלהבות. האם בנה אהב את הפרחים? היא לא ידעה.
לבה שקע אל בטנה כאשר חשבה על כך: הנה היא גידלה את בנה כעשרים
שנה בביתם בתל-אביב והיא אינה יודעת מה הוא אהב. כמובן שהיא
ידעה כיצד לרצות אותו, אך בנה מעולם לא ביקש ממנה מתנה מסוימת
ליום ההולדת שלו. במרוצת השנים הצעצועים שהייתה קונה לו התחלפו
במשחקי מחשב, ומשחקי המחשב התחלפו בדיסקים ובנגן MP3 משוכלל.
הוא תמיד הודה לה וחיבק אותה, והיא ידעה שלא משנה אם הוא אהב
את המתנה או לא, כי הרי זו הכוונה שחשובה.

הזיכרונות הכאיבו לה והיא הרגישה כאילו לבה מתכווץ וגורר את
ריאותיה אחריו, שניהם מקשים עליה את הנשימה והריכוז בזמן שעמדה
מול פתח החנות הקטנה שבפינת הרחוב, בין חנות הבגדים לקיוסק.
היא צפתה בגברת בגיל העמידה שהשקתה את הפרחים והעציצים, סינר
בצבע ירוק בהיר מכסה את החלק הקדמי של גופה מהכתפיים ועד
הברכיים הדקיקות. הגברת זמזמה לעצמה מנגינה בשקט, מנגינה
שנשמעה לה מוכרת מאוד. זה היה אחד השירים שבנה אהב במיוחד -
היא נזכרה כאשר הגברת החלה לזמזם את הפזמון - והיא מצאה עצמה
נושכת את שפתה התחתונה כאשר הבינה זאת. היא המשיכה להביט
בפרחים בחשש, שפתיה צמודות אחת לשנייה כאילו פחדה שאם תפריד
אותן צעקה תשתחרר מפיה.
מה בנה יאהב? היו שם צבעונים ופרחי לילך וורדים... היא התפלאה
כשהבינה שהיא זוכרת את שמות רוב הפרחים בחנות, ותהתה לשמם של
שאר הפרחים במקום.
בכל שנה זה אותו הסיפור, ובכל שנה לאחר שהיא עומדת שם שעה ורק
מסתכלת מפתח הדלת, היא נותנת לאחד העובדים בחנות לבחור במקומה
את הפרחים. בכל שנה מישהו אחר עבד שם, ואותה הגברת לא הייתה
יוצאת דופן. היא לא עבדה שם בשנה שעברה.
אולי השנה כדאי שתבחר היא את הפרחים. אחרי הכל, בנה מעולם לא
נראה מרוצה...
"אפשר לעזור לך, גברת?" הגברת המזדקנת לאיטה שאלה בחיוך כאשר
הבחינה שהאישה בפתח הדלת לא משה ממקומה כבר זמן רב. ברגע
שהבחינה הגברת בעיניה, אומנם, חיוכה נעלם והיא הפנתה מבטה. היא
לא הייתה הראשונה שעשתה זאת...
"מחר יום השנה", היא אמרה, קולה ריק מרגש, שלא כמו עיניה
העצובות. "א-אני צריכה פרחים..."
"טוב", אמרה הגברת, לפתע נשמעת לא בטוחה בעצמה ומוודאת שעיניהן
לא נפגשות. "מה עם ורדים? או חמניות? יש לנו גם סחלבים שהגיעו
היום, את מעוניינת?"
היא בחנה את הפרחים עליהם הצביעה הגברת בעניין וקמטה מצחה. הם
היו צבעוניים מדי, ועיניה כאבו רק מלהביט בהם. "יש משהו אולי
פחות... צעקני?" שאלה בהיסוס.
הגברת חשבה לרגע וניגשה אל מאחורי דלפק העץ והתכופפה, מגיחה
חזרה שניות לאחר מכן וזר של פעמוניות מעורבות עם פרחי שעווה
בידה. "מה עם הזר הזה?" שאלה הגברת.
היא עמדה להנהן לחיוב, אך בשנייה האחרונה נענעה ראשה לשלילה
במהירות והגברת קמטה מצחה, מחזירה את הזר למקומו מאחורי הדלפק.
"אני אבחר", היא אמרה. "אני רוצה לבחור לשם שינוי. הוא... הוא
אף פעם לא מרוצה מהפרחים שאני מביאה לו". החיוך חזר לשפתיה של
הגברת בסינר הירוק בהיר לפני שהמשיכה להשקות את הפרחים
והעציצים בחנות.
היא פסעה לאורכה של החנות מביטה בחטף בדליים הרבים הפזורים ליד
הקירות הלבנים, תוהה אילו מהם כדאי לה לבחור. לאחר זמן לא ארוך
של הרהורים, החליטה על זר צבעונים לבנים וורודים בהירים. היא
הודיעה לגברת על בחירתה וזו החמיצה פנים, כנראה לא מרוצה
מהבחירה של לקוחתה, אך לא אמרה דבר. הגברת נגשה אל הדלפק ועטפה
את הפרחים הנבחרים בניילון שקוף, סביבו, היכן שהגבעולים
התחילו, קשרה סרט אדום. "אני מקווה שהוא יאהב אותם", אמרה
הגברת כשקבלה את כרטיס האשראי של לקוחתה.
"אני לא חושבת שהוא אוהב פרחים," ענתה הלקוחה לפני שאפילו
הספיקה לחשוב על המילים העומדות לצאת מפיה. "בנים לא אוהבים
פרחים".
"אז למה את מביאה לו אותם?" שאלה הגברת, מחזירה את הכרטיס
המוזהב עם קבלה ועט.
לקוחתה משכה בכתפיה והרימה את הזר מהדלפק. "אני לא יכולה שלא",
אמרה. "אם לא אביא לו אותם, הוא לא יידע שהייתי שם", הגברת
נראתה מבולבלת למשמע ההסבר, אך שמרה על שתיקתה. "תודה", קראה
האישה כאשר הסתובבה לעזוב.
"בואי שוב!" קראה הגברת בסינר הירוק בהיר בחזרה.

היום ההוא הגיע פעם בשנה, אך היא הייתה חווה את היום שלוש
מאות שישים וחמישה ימים בשנה. כשהיום האמיתי התקרב, בדרך כלל
שבוע לפני, היא הייתה מסתובבת ברחובות העיר כזומבי, מרגישה
כאילו לא הייתה אחת התושבות בעיר, כאילו מעולם לא נולדה. כל
צליל הגיע לאוזניה המקושטות בעגילים מזהב, ממכוניות נוסעות
במהירות על הכביש ועד ציפורים מצייצות בחצרות הוילות. היא קנאה
בצעירים ההולכים על המדרכות, צוחקים וצועקים. היא הייתה אחת
מהם, פעם...
שבוע לפני היום המיועד היא לא הייתה נרדמת, וכשלבסוף הייתה
מצליחה לשקוע בתנומה היא הייתה מתעוררת בצעקה מקפיאה דם
מחלומות טרופים לאחר זמן קצר, צווארה לח מזיעה ולחייה רטובות
מדמעות. היא הייתה מביטה החוצה מהחלון, מסיתה את הוילון הצהוב
בכדי שתוכל להציץ על הגשם הממטיר על הבתים. היא הייתה מושיטה
ידה קדימה, מנסה לגעת בגשם רק כדי לוודא שהיא התעוררה באמת, אך
ידה הייתה מתנגשת עם הזכוכית הקפואה ונקמצת לאגרוף.
חדרה היה קטן וחנוק. היא הייתה מבלה בו את רוב זמנה, פשוט
יושבת ובוהה החוצה מהחלון, עיניה ריקות. בעלה לשעבר ובתה היו
באים מדי פעם ומנסים לעודד אותה, לגרום לה לחזור לעצמה ולהמשיך
בחייה. הם מעולם לא הצליחו, אך גם מעולם לא וויתרו. גם ארוסתו
לשעבר של בנה הייתה באה מדי פעם לפעם, אך אפילו היא לא הייתה
יכולה לעשות דבר. "הוא לא היה רוצה שתהיי ככה", הם היו אומרים
לה. "הוא שנא לראות אנשים עצובים..."
אך כיצד הייתה יכולה שלא להיות עצובה? בנה נלקח ממנה באכזריות,
באלימות כמעט, ללא אזהרה. הוא הותיר אותה לבדה להתאבל. אנשים
הבינו אותה בשנה הראשונה, אך כאשר השנה חלפה הם אמרו לה שהגיע
הזמן להמשיך לחיות.
"אני לא יכולה!" היא אמרה להם, דמעות מציפות את עיניה. "אני לא
יכולה! לא עד שהוא ישמח בעצמו!" הם היו מביטים בה בחשד ובבלבול
והיו שותקים, לא מעיזים לומר דבר נוסף. היא ידעה שהם לא הבינו
כיצד בנה יכול להיות שמח...
בנה מת.
רק היא הייתה יכולה לראות אותו, ורק באזכרות.
כאשר חלפה שנה ארוכה מאז יום מותו והיא ובני משפחתה המצומצמת
הלכו לקבר, בנה הופיע בפניה בפעם הראשונה. כשבעלה לשעבר ובתה
עזבו היא נותרה עומדת מול המצבה לבדה, בוכה ומתמזגת עם הנוף
האפרורי. היא חשה במישהו עומד לידה, ועל אף שלא חשבה כלל מי זה
יכול להיות, היא הרימה ראשה והביטה. פניה הפכו חיוורים יותר
מאבן השיש- מולה עמדה.
שם, כמעט בלתי נראה, עמד בנה, עיניו עצובות.
היא לא ידעה כמה זמן עמדה שם, אך בשלב מסוים היא הושיטה ידה
וניסתה לגעת בו, לבדוק אם זו המציאות או שמא היא שוב חולמת, אך
ידה נגעה באוויר. היא צעקה בבהלה ושמטה את ידה שניסתה לגעת בו,
לפתע מרגישה כאילו הגשם שבו עמדה שעות סופסוף חודר דרך מכנסייה
אל עורה, ומשם אל העצמות, מקפיא אותן.
מאז אותו יום והלאה, פניו של בנה רדפו אותה בכל זמן, בין אם
ישנה ובין אם ערה.
מדוע הוא לא חייך?
אם בנה לא היה שמח, אז לא הייתה סיבה שהיא תהייה שמחה.
אותו הדבר קרה בשנה לאחר מכן, ותגובתה לא השתנתה. גם הבעת פניו
של בנה לא השתנתה.
בשנה השלישית היא כבר ידעה למה עליה לצפות. "למה אתה לא
מחייך?" היא שאלה, קולה שקט. "אתה לא שמח לראות אותי?"
הרוח שרקה.
"למה עזבת?!" היא צעקה, הדמעות זולגות מעיניה ומתערבבות עם
הגשם. "למה?" היא לחשה ונפלה לברכיה, מייבבת. בנה כבר נעלם.

כאשר הייתה רואה בטלוויזיה אנשים מדברים למצבות יקיריהם, היא
הייתה חושבת שזה מגוחך. המתים לא שמעו אותם, וגם אם שמעו, הם
וודאי ידעו כל מה שאהוביהם ספרו, אם לא יותר.
היא הפכה לאחת מאותם אנשים. ההבדל בינה לביניהם היה שהיא ידעה
שבנה שומע. בנה עמד שם והקשיב למה שאמרה. אך לעומת אותם האנשים
שעל המסך הקטן, היא לא הייתה מספרת לבנה על קורותיה בשנה
שחלפה, שהפכו די משעממות מאז שעזב אותה. היא תמיד הייתה שואלת
שאלות אולם בנה מעולם לא ענה.
היא תמיד הביאה עמה פרחים, אך בנה מעולם לא חייך. "אתה לא אוהב
אותם?" היא שאלה. "הם בצבע כחול, הצבע האהוב עליך".
בשנה שלאחר מכן היא הביאה פרחים בצבע שונה, אך קבלה את אותה
התגובה. היא עדיין אחזה בשמץ של תקווה למצוא את הצבע הנכון,
האהוב. פעם היא אפילו קטפה פרחים מגינתה של בתה והביאה לו. הוא
אמרה לה פעם - בנה - שהפרחים שאחותו הגדולה מגדלת הם היפים
ביותר.
אך בנה מעולם לא התרצה.

אותו היום היה רגיל ככל הימים. היא חזרה הביתה מהעבודה והחלה
להכין אוכל. היא ידעה שבנה אמור היה לחזור מאוחר באותו הלילה,
ולכן לא דאגה כאשר השעון הראה חצות והוא עדיין לא שב. כאשר
התעוררה בבוקר, אומנם, וראתה שמיטתו ריקה מאדם, היא הפכה
מודאגת.
הטלפון צלצל בסביבות צהרי אותו יום נורא, האדם שמהעבר השני
נושא עמו חדשות איומות. מאז אותו יום מהלך חייה הדרדר והפך
כמעט ריק מתוכן: היא פוטרה מעבודתה מאחר ולא טרחה להגיע והחלה
לחיות על כספי הסעד והמזונות של בעלה, שנפרד ממנה לאחר שלא
התאוששה מהאובדן והסתובבה בביתם כקליפה ריקה של אגוז. יתרה
מכך, היא החלה להרגיש בודדה בעולם, כאילו אין לה אף אחד אחר
מלבד עצמה ומרוח בנה, אותה ראתה פעם בשנה.
האזכרות הגיעו פעם בשנה, אך את קבר בנה היא הייתה פוקדת כמעט
בכל יום. ביום הולדתו הייתה מביאה לו פרחים לבנים שהייתה קוטפת
משיח החרציות שליד הבניין, ולפני האזכרות הייתה מבקרת בחנות
הפרחים שבפינת הרחוב, בין חנות הבגדים לקיוסק, וקונה פרחים
צבעוניים. הצבעים לא עודדו אותו וארשת פניו נותרה עצובה,
וכארשת פניו כן ארשת פניה שלה.

בעלה לשעבר ובתה עזבו לפני זמן קצר ועכשיו היא עמדה לבדה מול
הקבר, מלטפת את אבן השיש הלבנה בעדינות עם כף ידה הקפואה.
היא חשה באותה נוכחות מוכרת והסתובבה, עיניה נוצצות מדמעות
שנתאספו סביב לאישוניה השחורים. "ידעתי שתבוא", אמרה. "אתה
תמיד בא..." קולה נשבר ועיניה לא הצליחו לשמש יותר ככלא
לדמעותיה.
"למה אתה אף פעם לא מחייך?" שאלה, צועדת קדימה. בנה לא זז
ממקומו. "למה אתה אף פעם לא עונה?"
היא התקשתה להשאיר את עיניה פקוחות לרווחה עקב הרוח הנושבת
בחוזקה סביבם, ולפעמים לא הצליחה לראות כלל את רוח בנה מאחר
שעיניה נצטמצמו כל כך כנגד המתקפה של אימא טבע. "בחרתי את
הפרחים בעצמי הפעם", היא אמרה, חיוך עצוב מעטר את שפתיה
הכחולות. "אני רואה שהם עדיין לא מוצאים חן בעיניך..."
"-מה אתה רוצה שאביא? אני לא... אני לא יכולה לסבול לראות אותך
ככה! בבקשה, תגיד משהו... תחייך, לפחות!" היא נפלה לברכיה,
הבוץ מלכלך את מכנסי הג'ינס הכחולים כהים שלה ודמעותיה זולגות
במורד לחייה, אך בנה נשאר דומם וחיוך לא עלה על שפתיו. "מה אתה
רוצה שאעשה?" ייבבה. "עשיתי הכל למענך! הקדשתי לך את חיי, מה
עוד אתה רוצה שאעשה?!" לפתע, נדמה היה לה כאילו בנה התרחק.
"אתה רוצה שאמות? את רוצה שאמות ואצטרף אליך?" היא שאלה,
מחייכת. זו הייתה תחושה מוזרה, כבר זמן רב שלא חייכה באמת.
"אני רוצה למות", היא אמרה, "אבל הם אומרים שלא היית רוצה
שאעשה את זה... הם צודקים? אני זו שהבינה אותך הכי טוב
מכולם..." בנה נראה עצוב יותר. היא הוציאה מכיס מעילה את
אולרה, אותו הייתה מביאה עמה תמיד בכדי לחתוך את ענפי העץ
שנפלו והסתירו את המצבה. היא משכה מהאולר את הסכין הקטנה
והצמידה אותה לפרק כף ידה, לא חזק מספיק בכדי שתחדור. היא
הרימה מבטה.
בנה עדיין לא חייך.
"אני הולכת להרוג את עצמי! אז תהייה מאושר, נכון? נוכל להיות
ביחד שוב!" היא השפילה מבטה ונשכה את שפתה התחתונה עד זוב דם,
מנסה נואשות להפסיק את הרעד של ידה האוחזת בסכין. היא הרגישה
את ידה קופאת לפתע, והבחינה בידו השקופה של בנה על ידה. ידו
האחרת הונחה על הסכין. היא הרימה מבטה בשנית והבחינה בבנה
מנענע בראשו לשלילה באיטיות, עיניו חבויות מתחת לשערות רבות.
היא הפילה את הסכין ואחזה בפניה כאילו אם תשמוט ידיה כולה
תתפרק. "למה אתה לא אוהב את הפרחים?" היא שאלה והשתעלה, הרוח
והקור מתחילם להראות השפעותיהם. "אני לא יכולה להביא לך כלום,
אפילו את החיים שלי לא הסכמת לקבל!"
ידיו של בנה לטפו את לחייה בעדינות, מקפיאות אותן, ושפתיו
הקפואות נגעו במצחה. היא רעדה. "זה לא בגלל הפרחים, נכון?" היא
שאלה כאשר היד השקופה עזבה את לחייה. "זה בגללי... אתה בטח
מאוכזב..." היא משכה באפה והביטה לכיוון בנה, מופתעת לראותו
מחייך. "מה אתה רוצה שאעשה?" הוא הביט למעלה אל העננים
האפורים, והיא התרוממה. "אל תעזוב!" היא צעקה בעודה מנסה לשמור
על שיווי משקלה. "תגיד משהו, לעזאזל!"
בנה נעלם מול עיניה והיא רצה קדימה, מנסה לתפוס אותו לעוד רגע
קט, אך היא לא הצליחה ונפלה על האדמה כאשר ניסתה לאחוז באוויר.
כאשר הרימה ראשה מהבוץ החום, היא הייתה שוב לבד.
בנה חייך אליה...
ההבנה הכתה בה כמו הברק שהבריק בשמיים. בנה לא היה עצוב בגלל
הפרחים, הוא היה עצוב בגללה! היא, שהפכה לשבר כלי, ללא יותר
מאישה שבורה שכל חייה סובבים סביב משהו שהלך מזמן.
אם בנה היה שמח, אולי הגיע הזמן שגם היא תשמח קצת, שגם היא
תנסה לחיות שוב ושוב לא תהלך כמו זומבי ברחובות ושוב לא תרגיש
בודדה ומפוחדת. אולי...
"תודה", היא לחשה לרוח, מוחה את שאריות דמעותיה בעודה מחייכת
ועמדה על רגליה, פונה ללכת. היא כמעט הייתה יכולה להישבע ששמעה
את הרוח לוחשת לה בחזרה.
"אני אוהב את הפרחים".