"אני לא מסוגלת יותר" אמרה נעמה וירתה בעצמה.
כל הקהל היה נדהם, כזה מחזה של וולגריות של נצפה בקנזס מזה 20
שנה.
זו הסיבה שהיא הגיעה לשם, למען האמת. היא לא ידעה זאת בזמנו,
אבל כך היה.

זה התחיל 3 שנים קודם, היא התגייסה לצבא. היו לה תקוות וחברים
חדשים, היא הרגשיה שונה, תורמת. ואז הכול החל להתדרדר, חלומיתה
התנפצו, רצונותיה השתנו והיא הפסיקה להכיר את עצמה. זה התרחש
אחרי האדם השלישי אותו הרגה, כנראה שלהיות רוצחת סדירה מטעם
הארגון לאבטחת אישים לא היטיב עמה. היא בכלל רצתה להיות גננת.
אחרי הצבא היו לה הרבה תוכנית (יותר נכון אופציות שהמפקדים שלה
הציעו) והיא בחרה להמשיך בעבודתה, רק במגזר הפרטי, החוקי באופן
יחסי. שאת אומרת, המדינה מאשרת, כל עוד היא לא נתפסה.
ואז היא הגיעה לקנזס, הייתה לה התמונה של הבחור, מראה ערבע.
קצת מזוקן. כנראה הוא רצח הרבה אנשים. את זה היא אמרה לעצמה כל
פעם לפני הרצח הבא.

היא בכלל רצתה להיות גננת, היו לה תוכניות בנוגע לאיפה תלמד,
היכן תהיה ההשתלמות, סדר גודל הגילאים בהם תטפל.

ועכשיו חסן אל-מוטאייף, איש אש"ף. כך לפחתו אמרו לה. הוא עולה
על פן-אם לכיוון ארה"ב. והיא אחריו.
התבצעה ההחלפה ויריה אחת במצח. נקודה אדומה היא הסימן היחיד
לכך שאין לו יותר חיים.
היא כבר לצרחות, ולבכי ולבהלה. לעובדה שכולם מסתכלים למעלה,
לראות איפה הצלף, היא בכלל ירתה מהחנות שליד. אבל תמיד כולם
מסתכלים למעלה, ראו יותר מדי סרטים.

אבל אז הגיע היום, היום שבו היא לא יכלה יותר. הי בכתה, היא
תמיד בוכה אחרי מקרה, ואז הגיע  אליה מישהו ושאל לשלומה. היא
חששה מפניו אבל הוא נראה אדיב.
היא רצה לאיזשהו מקום, לא שמה לב שהיא באמצע רחוב הומה אדם.
ראתה מולה את כל הילדים שהיא לא לימדה, את כל הבנים והבנות של
העשרות שהיא רצחה. מאות פרצופים, קולות בכי וצחק. שלפה את
האקדח שלה וצרחה "אני לא יכולה יותר"

וירתה בעצמה.

זה יצר הרבה יותר רעש ממה שהיא חשבה. והרבה פחות נזק. כששכבה
מחוסרת הכרה בבית החולים איכילוב, עם הוריה לצידה. מישהו בצד,
מבעד לחלון הנהן והבין שהצליח.