[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







זהר אורן
/
שירה ואורי

הגעתי מבית הספר, שפוכה מעייפות, אחרי יום מרוכז של התכוננות
לבגרות המלחיצה במתמטיקה שתהיה בעוד חודש. כשנכנסתי הביתה, לא
שמתי לב לכלום, רק רציתי לראות בעיניים את המיטה הזוגית והשקט
שיש לי בחדר, ולישון!
אך כשנכנסתי לחדר ראיתי אותה! היא הייתה כל-כך מדהימה, ופתאום
כל העייפות שהייתה בי נעלמה, הרגשתי בעננים, איך היא נשענה על
מרפקה כשגופה חצי שוכב על המיטה, ואת מבטה... את מבטה בחיים לא
אשכח, מבט אוהב וכועס.
אני לא מאמינה ששכחתי שזה היום, שאנחנו כבר חצי שנה!
"סורי שירה... אני פשוט, לא יודעת, הבגרויות על הראש, שכחתי
לגמרי!"
"זה בסדר אורי, אני מבינה את הלחץ שאת שקועה בו..."
תמיד אהבתי את זה שהיא מבינה כל דבר, ולוקחת הכל בקלות ולא
עושה סרטים. התקרבתי אליה, באיטיות, לא רציתי למהר, כמובן שאת
ההבטחה שכשנגיע לחצי שנה אני אתן לה לעשות בי מה שהיא רוצה לא
שכחתי, אפילו נלחצתי ואולי בגלל זה לא זכרתי שאנחנו חצי שנה.
אבל היא זוכרת, היא לא שוכחת כלום!
"אז מה, אורי... את מרגישה שאת מוכנה..?"
"כן, שירה, אני אמנם לחוצה, ואני רוצה שזה יהיה איטי ובלי
שתלחצי עליי... תבטיחי לי שתפסיקי אם אעצור אותך..."
"בטח, אורי... אני מבטיחה, את יודעת שאני לא אגע בך בלי
שתרצי..."
וכך זה התחיל, היא עדיין נשענת בצורה הכי מושכת שיש על המיטה,
ואני עדיין מתקרבת אליה. כשהגעתי היא התרוממה, ונשקה לי על
המצח, ואמרה לי שהיא תמיד תהיה פה בשבילי! ובחיים לא תעזוב
אותי, ואז... אני לא אשכח, היא מתחילה לנשק אותי, ולפשוט את
המעיל שהיה רטוב מרוב הגשם שירד בחוץ.
"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה עכשיו, אורי?"
"לא..."
"את רוצה שאני אפסיק..."
"לא... בבקשה..."

הייתי בבלבול רציני, רציתי לא רציתי, לא יודעת... אבל המשכתי,
ואז היא השכיבה אותי על המיטה, הרגשתי איך גופה עליי וזה נתן
לי הרגשה נפלאה, נישקתי אותה, היא הורידה לעצמה את החולצה, ולא
רציתי שהנוף שהיה מול עיניי ילך! בחיים לא! רציתי שהיא תישאר
כל הזמן ככה, אז בזמן ששקעתי בגופה, היא הפשיטה את בגדיי. אני
זוכרת שתמיד התביישתי בשדיים שלי, אבל הפעם לא היה לי אכפת,
כבר הכרתי אותה כל-כך טוב, שלא היה אכפת לי להיות ערומה לידה.
היא התכופפה שוב לנשק אותי, לא יודעת מה קרה לי, אך הפכתי אותה
מעליי ואני הייתי מעליה, כאילו קיבלתי אומץ מאלוהים והגיע הזמן
שאני אתגבר על הפחדים. התחלתי לנשק את גופה, ואת השדיים שלה
שאהבתי נורא. תוך כדי נשיקות קטנות בבטן, הפשטתי מעליה את
מכנסי הג'ינס של TNT שמתחתיו היה גם תחתון הגברים של TNT.
כל-כך אהבתי את הבגדים ואת הריח שלה, זה היה מפחיד, זו היתה
הפעם הראשונה שלי, לא ידעתי איך לענג אותה כמו שצריך, אבל
ניסיתי, מה יכול כבר לקרות שאלתי...
כשנגעתי לה בין הרגליים, הרגשתי רטיבות, ידעתי שהיא חמה, אז לא
רציתי להשאיר אותה ככה, אז פשוט המשכתי, בהתחלה שפשפתי את
אצבעותיי בדגדגן שלה, רק כדי שתתחרמן עוד קצת, ותוך כדי ליקוק
פטמותיה דחפתי לה אצבע תוך כדי שיחוק בדגדגן. היא נאנחה, וזה
היה כל-כך נעים לשמוע אותה. ברגע שהיא התחילה להיאנח, כל מה
שעשיתי זה להסתכל בעיניה הירוקות, ואיך עיניה מתענגות מדקה
לדקה, כשהיא הגיעה לסף, הרגשתי איך כל גופה רועד, ואז פתאום
אנחה אחת חזקה ומחרמנת הייתה, וזהו! היא גמרה, כל-כך היה נעים
לי לחשוב שגרמתי למישהי לגמור... וראיתי איך חיוכה מתחיל
לגדול, ידעתי שהיא התענגה, אפילו לא ידעתי אם אני רוצה שהיא
תעשה את מה שאני עשיתי, התענגתי מלראות אותה מתענגת, אבל היא
לא הסכימה, היא רצתה שאני גם אהנה...
"אורי... אני יכולה?" היא שאלה, לא ידעתי מה לענות, ברור
שרציתי, אבל כששואלים זה מביך, אז פשוט שתקתי, תפסתי את ידה
וכיוונתי אותה לכיוון המפשעה שלי, אבל היא... לא רוצה שזה יהיה
ישיר, היא תמיד אומרת שצריך משחק מקדים, אז היא התחילה, מנשקת
את גופי, ומעבירה את ידיה ליד מפשעתי כדי לגרום לי רצון עז
יותר שפשוט תעשה את זה!
"שירה, בבקשה, זה מחרמן אותי, אולי פשוט תעשי וזהו?"
לא האמנתי לעצמי שאמרתי את זה, אבל היא שמחה... היא ראתה
שהתגברתי על הביישנות שלי, וניגשה לעניין. היא עשתה את זה
בעדינות, סיבובים קטנים בדגדגן, אנחות של חולשה היא עשתה, ואני
אנחות של התענגות, כל-כך אהבתי את ההרגשה, ובאותו זמן פחדתי,
אבל שכחתי מהכל ופשוט רציתי לגמור...
ואז שירה התחילה ללקק את פטמותיי, עד שהזדקרו, לא ידעתי אם זה
מביך או שככה צריך להיות, אבל פשוט סתמתי כי זה היה כיף.
היא הפסיקה עם הסיבובים בדגדגן! רציתי שתמשיך, אבל נתתי לה
לעשות את העבודה לבד. מהפטמות היא ירדה לבטן שלי שאהבתי כל-כך,
אבל היא לא התעמקה עליה יותר מדי, וישר ירדה בליקוקים אל
המפשעה שלי. זה היה מענג, אני זוכרת איך שתי ידיי נשענו אחורה
ותפסו בקיר, ואיך נשכתי את השמיכה כדי לא לצעוק, הרגשתי איך כל
גופי מתפתל, וכל רעידה שהייתה לי בדגדגן, ואז גמרתי. הרגשה
נפלאה, נכון?
כן, אז אחרי כל זה, אני ושירה שכבנו ערומות צמודות אחת ליד
השניה, בעיניים שלה ראו שהיא שמחה שזה סוף סוך הגיע, ובעיניי
ראו שחבל שלא עשינו את זה מזמן!
"שירה, אני אוהבת אותך!"
"גם אני, אורי, אבל אני רוצה שתבטיחי לי משהו..."
"מה מאמי?"
"אורי, תבטיחי לי שלא משנה מה יקרה תזכרי אותי, כל החיים מצדי!
וזכרי שתמיד אני אוהב אותך, ולא משנה באיזה מקום וזמן אני
אהיה..."
"שירה, את מדברת כאילו את הולכת לגמור איתי..."
"לא, אורי, עוד מעט תביני..."
"בסדר... אני אוהבת'ך!"
לא הבנתי את משמעות המשפט עד אחרי אותו יום...

אחרי אותו יום היא נסעה, ושום הודעה היא לא כתבה, אפילו טלפון
היא לא הרימה, לא הבנתי מה קרה, אז התקשרתי אני.
"שירה... מה קרה לך?"
"זאת לא שירה, זאת דניאל... אחותה."
"איפה שירה?"
"בבית חולים, מה, לא ידעת שהיום צריך לבחון איך היא?"
"???" שתקתי! לא אמרתי מילה לדניאל...
ונסעתי ישר לבית חולים, ראיתי את שירה, כל כך שונה מאתמול, לא
אותה נערה חזקה שהכרתי, ישבתי ליד מיטתה כל היום, אפילו לא
שאלתי מה יש לה, אבל רציתי לנצל את הרגע, ואז כשאמא יצאה
מהשיחה עם הרופא, היא התחילה לבכות, היא באה וחיבקה אותי...
אותי?! היא בכלל לא מכירה אותי... ואז היא אמרה ששירה מספרת
עליי.
"שלום... את בוודאי אורי, אני מצטערת שאני ככה... אבל המצב של
שירה לא טוב..."
"שלום גם לך, נאווה, ומה יש לשירה?" שואלת כשעיניי מתחילות
לדמוע...
"שירה חולה, חולה מאוד, לפני כחצי שנה אמרו לה שנותרו לה שבעה
חודשים לחיות."
"מה??? שירה?! זה לא ייתכן, בבקשה נאווה תגידי לי שהיא תבריא!
אני לא רוצה להישאר לבד, בבקשה..."
קמתי ורצתי, לא ידעתי לאן, התקשרתי לבתי חולים אחרים, אפילו
בחוץ לארץ, כדי לשאול אם אפשר להאריך את ימיה של שירה, אבל כבר
לא היה סיכוי.
שירה תמות? חשבתי... מה אני אעשה בלעדיה? אני... כלום!
ואז רצתי בחזרה לחדר ששירה הייתה בו, היא הייתה ערה!
"שירה! למה לא סיפרת לי? הייתי יכולה לעזור! מבלה איתך כל יום,
בבקשה שירה, אל תעזבי אותי, לא עכשיו, איך אני אחיה בלעדייך?"
"אורי, בבקשה אל תבכי, בבקשה, אני מצטערת, לא יכולתי לספר לך,
זה היה יותר מדי קשה! תחשבי קצת בבקשה."
אני לא אשכח איך שפתיה רעדו באותו רגע שאמרה את כל זה, כאילו
היא חלשה מלדבר! חלשה מלחיות.
"שירה... אני אוהבת אותך... בחיים לא אשכח אותך..."
"אורי, גם אני... בבקשה, אל תבכי, לא עוד, אני מצטערת, אני
יודעת שגרמתי לך לבכות יותר מכל אדם אחר, ועכשיו זה, בבקשה
אורי, אל תישברי לי עכשיו, תהיי חזקה בשבילי!"
לא עניתי לה, אני זוכרת שהצמדתי את שפתיי לשפתיה, אפילו בלי
תזוזה, ככה במשך דקה שנראתה כמו נצח, לא רציתי לשחרר אותה, למה
עכשיו? היא לא צריכה למות, אלוהים!


אני זוכרת את עצמי, חודש שלם, יום יום מפסידה לימודים כדי ללכת
אל שירה ואחרי זה לבית הכנסת, להתפלל, אלייך אלוהים, שתתן לה
עוד קצת זמן לחיות, לא מגיע לה למות, היא בת 17, היא קטנה, מה
היא כבר ידעה מהחיים האלה?

בסוף החודש, ידעתי שכבר עברו שבעה חודשים לשירה, אז הלכתי לבקר
בפעם האחרונה.
"שירה... אוהב אותך תמיד, אוהב אותך לנצח, כי מי צריך סיבה? אם
אוהבים כל-כך באמונה שלמה אומר לך שאנחנו נולדנו לאהוב, כן,
אני שלך..."
"אורי. אני אוהבת אותך... אני רוצה שתזכרי אותי רק לטוב, ושלא
תזכרי בכלל את כל הרע שעשיתי לך! ותמיד תמיד תזכרי, שאני אהפוך
למלאך שלך, ואגן עלייך תמיד!"
"שירה... את זוכרת את השיר ששרנו בהתחלה..." שירה ואורי
לעולמים אהבה לנצח נצחים? חחח... שינינו אז קצת את המילים
אה?"
ראיתי איך היא צחקה, זה היה הצחוק האחרון שלה, הגיחוך האחרון
שלה, המבט האחרון שאני זוכרת ממנה.
ואז... ראיתי את הרופאים נכנסים לחדר שלה, והוציאו משם את
כולם, אני זוכרת שהם ניסו שעות על גבי שעות להזריק לה דברים
להאריך את ימיה, אבל לא עוד! ידעתי שזה נגמר, לא ידעתי מה
המחלה שלה, ולא הבנתי למה רק בזמן שהיא כבר צריכה למות הם
נזכרים להזריק לה דברים, התבוננתי בחלון על שירה, ראיתי את
עיניה דומעות, היא מתבוננת בי בחולשה, חולשה שלא הכרתי אצלה...

הרופא האחראי על שירה נכנס, והזריק לה מין חומר מוזר כזה,
ולאחר כחצי שעה ראיתי אותה לאט לאט סוגרת עיניים ופותחת, את
ידיה נחלשות, ואת גופה מתפרפר, ואז בום! היא מתה! לא הבנתי
כלום ממה שהם עשו! אני זוכרת שרצתי לתוך החדר שלה, וחיבקתי
אותה! רציתי למות יחד איתה! כשהרופא נכנס בחזרה, להעביר אותה
לחדר מתים, שאלתי אותו מה היה לה, הוא אמר שהיא הייתה חולת
איידס, וכמובן אין לזה תרופה!
אני זוכרת שבכיתי, בכיתי כמו שבחיים לא בכיתי! הרגשתי איך גופי
מתרוקן מרוב הדמעות, ושלא יישארו לי דמעות לעולם!
בהלוויה של שירה היה עצוב, כולם היו שם, היא הייתה מישהי שכולם
אהבו, מיליוני אנשים צעדו לקרבת הקבר, אני זוכרת שאמא שלה
חיבקה אותי, לא הפסיקה לחבק! ואמרה לי "אורי... אני חייבת
להודות לך..."
"על מה נאווה?" מתבוננת בה במבט שלא הבנתי כלום...
"אורי, את זאת שהשאירה את שירה כמה שיותר בחיים, את זאת שנתנה
לה כוח להמשיך וליהנות משבעת החודשים שנותרו לה, אני יודעת
שהיא אהבה אותך! ואני יודעת שגם את... אז אני מקווה שתתגברי
עליה, ושתמשיכי הלאה, כי זה בטח מה שהיא הייתה רוצה..."
שתקתי, לא אמרתי מילה ויצאתי... והבנתי הכל, והתגברתי על שירה,
אשת החלומות שלי!





בטח שירה עכשיו המלאך השומר שלי, נותנת לי יד כשאני מועדת
ועוזרת לי מלמעלה, ומקשיבה לתפילותיי, אך אני חושבת שנמאס לה
להקשיב לאותה התפילה כל הזמן... "אלוהים, תעשה ששירה תחזור",
בטח כואב לה לשמוע את זה כשהיא יודעת שהיא לא תוכל לעזור לי
בזה בחיים...

אז כך אני מבלה כל לילה ויום, תפילה אחר תפילה ששירה תחזור,
אבל אני כבר הגעתי לשלב שאני שלמה עם מה שקרה, אפילו בתפילות
אני כבר לא מזכירה את שמה, אבל אני יודעת ששירה, בגן עדן, אולי
נהנית, אולי קצת בדיכאון, אבל אני יודעת שאין כמו שירה, שירה
תמיד הייתה מלאך שנראה כאילו אלוהים שלח אותו לעזור, אז כנראה
שאלוהים לא יכל בלעדי שירה, וישר החזיר אותה שתהיה לידו... נו,
אני מבינה אותו, אחת כמו שירה לא מוצאים ברחוב, או בגן עדן...

ועל האבן הקטנה שליד הקבר של שירה כתבתי לה...

"שירה, בת 17... האשה שלי ורק שלי, אוהב אותך תמיד, אוהב אותך
לנצח, כי אפילו זו לא סיבה להפסיק לאהוב... שלך באהבה...
אורי..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
- ויאמר ה' למשה
לאמור.





קומיצה תוהה אם
משה לאמור זה
משה רבינו
בצרפתית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/5/05 17:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
זהר אורן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה