מישהו אמר פעם שבגרות היא לקיחת אחריות על מעשים ואמנם, מודה
אנוכי שבתקופה האחרונה אני מרגיש בוגר. גבתי השמאלית צימחה לה
שערת שיבה חבויה. קצתי במכשיר הפלא שנקרא טלוויזיה שעד לפני
זמן מה קרוב עוד הייתי מכור אליו. גידלתי בערוגות נפשי סבלנות
ואת גידי העצבים הבאתי לכדי ניוון. התחלתי לקרוא ספרים, לפעמים
שניים ושלושה במקביל. והמחשב הפך לידיד טוב התומך בי בשעות
בדידותי.
כל זה טוב ויפה, אך התוהו ובוהו בראשי, הכאוס במחשבותיי, נובע
מהתעלומה הסבוכה - האם הבגרות הזו היא קיצה של שנות ההתבגרות
או שמא הקדמתי את גיל העמידה?

28 שנים העברתי עד כה על פני כדור הארץ, כך לפחות מעידה תעודת
הזהות שלי, וגם אמי, שזוכרת את יום היוולדי בבהירות של שמש
אביב נטולת עננים. אותו יום בו אבדו תקוותיה לצאצא ממין נקבה.
מעולם לא ייחסתי חשיבות יוצאת דופן לסיפוריה על הבכי שאחז עת
היוודע שגוזלה הרך נושא בגאווה פין זכרי שואף מילה.
אבל עכשיו, 28 שנים אחרי, כשהיא אחוזת רגשות סערה עקב מצבה
הקשה, פיזי ונפשי, היא מודיעה לי בשיחת נפש מעמיקה על הצער
שבאי גידול בנות. על כך שאם הייתה חובקת בת אז זו הייתה לה
אוזן קשבת לצרותיה ומשענת לכאביה.

פתאום, מצאתי עצמי אשם על כך שבטרם בקעתי לאוויר העולם, כבר
אז, אכזבתי את אמי. ושהפעולה הראשונה שלי הביאה אותה לכדי
דמעות. את אמי. את יוצרי.
לאורך השנים, בכל פעם שאמי מספרת על רצונה בבת היא מוסיפה
שהתחליף מספק ומעבר. אבל התגובה הראשונית שלה אז, בבית החולים,
הייתה בכי. נהי ארוך על מות השאיפה. ואותו בכי משנת 76' פוגש
אותי היום ומוסיף עוד קמצוץ של אנרכיה לכאוס המחשבתי שאוחז
בי.

האם עלי לטפח זוג שדי עופרת ולקלוע צמות במחלפותיי הקצוצות? או
שמא, למשוח איפור בפרצופי מעוטר הזיפים ולשלב רגליים בנינוחות
נשית של שיחות סלון?
מיותר. זהו קרב אבוד מראש בו הכתרתי כצד המפסיד היא וודאית.
כל מה שנותר לי לעשות, כנראה, הוא לעמוד בציפיותיה של אמי
מצאצא דואג, עוזר, קשוב ותומך, אף יהיה מהמין השגוי ולבקש ממנה
התחשבות בפגם מולד לאורה של אפליה מתקנת.

למזלי, ישנה וודאות אחת העוגנת במזח לבי ומאיימת להכניס
היררכיה באנרכיה. הכתיבה.
אני כותב, אוהב לכתוב ומתאווה לפתח כשרון נגינה זה על מקלדת
המחשב. זוהי וודאות. אי שומם בלב שאריות תודעה ולבטים. גומחה
קטנה של אושר המפיקה טוב ואישוש לנחיצות קיומי. אני כותב משמע
אני חושב (אבולוציה קדומה של פתגם, מבלי לפגוע בזכויות
יוצריו).
מוזר. אותה ודאות כתיבה הייתה עד לאחרונה הרעועה שבוודאויות
ועתה הפכה לגוש סלע יציב העומד בפני איתני טבע האדם
באכזריותם.

באחרונה, פגעתי באמי.
הזנחתי אותה במחשבות ובמעשים, ושיחת הנפש באה בעקבות אותה
הזנחה.
האני מאשים של אמי יצא בתצורת משפט כואב ומכאיב. בהפוך על הפוך
ובמהופך, היא אמרה את דבריה בכוונה לפגוע בי כיוון שפגעתי בה.
להחזיר לי באותה מטבע. ולמרות שבאידיאולוגיה הבסיסית שלה היא
מעולם לא תפגע בגוזליה בכוונה תחילה.
ייתכן שזו דרכי המעוותת לפרש מהלך עניינים פנים משפחתי ולהעליל
על אמי חפת החטא. אך לא אתפשר עם מחשבותיי. לא אחתום איתן
הסכמון ז'נבה מאחורי גבי.

אמי, מאז ומעולם, ניסתה להיות ההורה המושלם וגם הצליחה בכך לא
מעט. אז אולי הניסיון שלי למצוא בה פגמים נובע מפחד. הפחד
להיות הורה. הפחד להיכשל.
פגעתי באמי והיא פגעה בי חזרה. זה בסדר ומקובל בין אנשים
אוהבים, אבל העיתוי לא מתאים לי (למרות שאין עיתוי מתאים
לרגשות שליליים ולאנרגיות דועכות). הכאוס שלי אינו זקוק
לתוספות.
פגעתי באמי ואני לוקח אחריות. זו כנראה משמעותו של הבוגר. אולי
התבגרתי, אולי בגרתי, ואולי אני סתם ילד שאמו מצפה ממנו לקצת
יחס. כזה שלפי השקפתה הייתה זוכה בו לו הולידה בת לפני 28
שנים.
אז בעוד אני מחדד תכונות "נקביות" קיימות, של קשב, אכפתיות,
הבנה ודאגה שקהו בזמן האחרון, מצאתי מפלטי בוודאות היחידה
בחיי, בכתיבה. באי הקטן שלי, שורש שפיותי המוטלת בספק.

מחר בבוקר, בין אם תשכך הסערה ובין אם לאו, אעלה על הדוברה
שבניתי בסבל וייסורים ואנסה למצוא איים אחרים. ארכיפלג של
וודאויות.
ואם ים הכאוס לא יטביעני בחמתו, אבקר את אמי ואומר - "סליחה,
פגעתי בך, אני אוהב אותך אמא.
אנא סלחי!"
ובעוד מילות הפיוס יפרטו על מיתרי קולי, לבי ילחש - "אני סולח
לך."
וידיי המושטות יבקשו את חיבוקה.