לא בחרתי לגדול בתל אביב ולהעביר בה את ילדותי. רעש המכוניות,
ההמולה הפכו מזמן להרגל. אז פה ברחוב אחד העם הידוע בבניין בן
שלוש קומות ללא מעלית, בקומה השניה מעל משפחת מילשטיין (עם
נוגה היפה) ומתחת לשרה טרכטנברג הזקנה ("מי טפטף שוב הפעם
מהשקית של הזייבל בחדר מדרגות..."), פה העברתי את שנות
ילדותי.

כמה דקות הליכה מפה, בית הספר "שילוח", שם הייתי עד כיתה ח',
עם החברים הרגילים. כך בערך הכל התנהל עד כיתה ה'. שני החברים
הטובים שלי - אסי ויהודה נכנסו חזק לקטע של הכדורגל. כל יום הם
שיחקו כמה שעות ובהתחלה שיחקתי איתם. לא הייתי טוב כמוהם אז
אמרתי להם שזה "משחק מפגר". גם כדורסל לא שיחקתי. ההורים שלי
נורא דאגו, שאלו למה אני לא משחק איתם, אמרתי שאני מפחד
מהכדור, קיבלתי פעם אחת בעיטת כדור ישר לביצים. אבא שלי היה
שחקן ממש טוב, הוא היה בנבחרת הנוער של באר שבע. אבא טען
שהנושא פתיר ( בעצם אין משהו שהוא לא פותר...) ובשביל זה בדיוק
יש אנשי מקצוע.

אז הלכתי לפסיכולוגית חינוכית-התנהגותית - משהו בסגנון. דיברנו
על תחביבים, מוסיקה, לימודים, חברים. אז בכיתה ה' התחלתי לחזור
מבית הספר דרך המגדל הכי גבוה בתל אביב - מגדל שלום. אפשר
לעלות על הגג ולהסתכל על הבית שלי וגם של החברים, ועל בית
הספר. הייתי בא כל יום.
שמעון ומלכי השומרים למטה כבר הכירו אותי, והיו עושים לי
לפעמים סיבוב במשרדים. כבר הכרתי את ציונה ושמואל ממשרד הפנים
בקומה ה-21. הייתי מגיע לשם מדי פעם, קשה לראות משהו מהחלונות
הקטנים והגבוהים אצלם. הכרתי גם את יוכי, מנהלת חשבונות בחברת
בנייה בקומה 9. באמת הכרתי המון עובדים במגדל. נראה לי מה זה
כיף לעבוד במשרד יפה בבניין עם לובי ושומר מחויט שמברך אותך כל
יום ב"בוקר טוב".

דווקא הפסיכולוגית הייתה בצפון תל אביב. אליה הייתי צריך לקחת
אוטובוס ועד שהייתי חוזר השמש כבר שקעה. אז בימים האלה לא
ביקרתי במגדל. כנראה הם יודעים דבר או שניים הפסיכולוגים האלה.
עובדה שאני כבר לא מפחד מילדים שמנסים להרביץ לי. ראשית, רובם
סתם מנופחים ולא מסוכנים, ואם כבר ילד אחד נותן לי אגרוף או
בעיטה, זה כבר לא מזיז לי, והוא מתייאש, הולך, ולא חוזר...

כבר 4 שנים אני הולך לאלה, אבל היום כשאני כבר בתיכון, וכבר
מורגשת התקדמות, החלטתי עם אלה שפעם בשבוע מספיקה. "לשמר את
הקיים", לדברי אלה. אני לעומתה חושב שזה אחלה רעיון שיש עם מי
לדבר, בלי לחשוב יותר מדי. כבר אמרתי שהיא נורא נחמדה אלי. אלה
מסבירה לי דברים חשובים, אפשר פשוט לטבוע לה בעיניים.
הפגישה אתמול עם אלה באמת הייתה מעניינת, ממש הבנו זה את זו.
היא ממש חכמה, אפילו נראית טוב ולא מדברת כמו המורות שלי בבית
הספר עם הדיקציה המעצבנת. חזרתי מאלה, הפעם דרך המגדל, אמרתי
שלום לשומר ועליתי לתצפית לשטוף את העיניים. עכשיו בשעה חמש
השמש צובעת בצבע אחר את הבתים. זו גם השעה שציונה ושמואל
מסדרים את השולחנות לפני שהם הולכים הביתה, הם תמיד אומרים שזו
שעה טובה לבוא לבקר. אני חושב לי שתמיד אמצא זמן לבקר אותם.
השקיעה שווה הרבה יותר.

שמתי לב שממש מעל התצפית יש קומה שהגישה אליה חסומה, נראה שיש
שם אנטנות של הצבא. "בטח משם רואים יותר טוב", חשבתי.
מצאתי, אין לי מושג איך, מדרגות חירום שניתן דרכם לטפס למעלה
לקומה הזו. על רצפה מקורות בטון, אני הולך מקורה לקורה, מתחתי
מלא כבלים שרצים על הרצפה כמו יער, בין צלחת ענקית מסתובבת,
לידי שלט האומר:
לא להימצא בשטח הגג כאשר יש קרינת מכ"ם, בפקודה!
אני מסתובב ואפשר לראות, לפחות כך נדמה לי, את חדרה. חשבתי לי
איך פעם הייתי מפחד מקטע כמו זה.
המשכתי להסתובב בגג, מבלי שאיש יפריע או ישאל שאלה, ממש גג
פרטי במקום הכי גבוה בארץ!
היות ואין כאן מעקה, מצאתי את עצמי פתאום מאבד גובה לכיוון של
ציונה ושמואל במשרד הפנים, ובכלל בכיוון הכללי - אדמה.
"הם בטח מה זה יהיו בהלם אם אני אבוא להם מהכיוון של החלון",
חשבתי. האמת, לא הספקתי ממש לחשוב על זה יותר מדי, כי לפני
שהמחשבה התפוגגה כבר הבנתי שאני רואה את ציונה ושמואל מולי. הם
היו קצת המומים מהביקור הלא צפוי, שאלו אם אני רוצה לשתות, אבל
לא הספקתי לענות להם, ראיתי עוד כמה משרדים לא מוכרים בקומות
יותר נמוכות, אחר כך גם את יוכי מחברת הבניה בקומה התשיעית. לא
הספקתי להשחיל מילה לכיוון שלה ואני קולט את הקפה החדש- ILANS
שפתחו למטה. שהתקרבתי ל-ILANS השמש כבר ממש שקעה לתוך הים שכבר
נעלם מעיני לגמרי.

הכי מוזר שהגעתי למטה כבר לא זיהיתי את ILANS. "אולי הם סגרו
מוקדם היום?" יכול להיות שגם להם קצת מוזר שמגיעים אליהם
לקוחות שלא מהכניסה הראשית?

אלה אומרת שהפחד משתק הרבה אנשים, ומישהו אחר אמר שכל אחד מת
בסוף, אבל לא כל אחד חי.
טוב, יש לי באמת על מה לחשוב הערב.