היא  עמדה שם, בשיא המהומה, עם חרב שלופה לפניו. הדמעות ניגרו
מעיניה כמו נהר שזרם במהירות הרוח הנושבת.
עוד היה אפשר לראות עלפים ואנשים נלחמים זה בזה, למרות שהם היו
מעטים כי הרוב שכבו על האדמה הקרה, שקורה הדביק אותם.
תווי פניה היפים היו כאור לחשיכה ושערה בצבע דבש היה פזור
ולפעמים הפריע לה להסתכל עליו.
הרוח נשבה במהירות וגרמה לה להסס אך הנחישות שלה - לגמור עם
הכל והסבל התמידי גרמו לה להמשיך ולעמוד על שלה.

הוא עמד על ברכיו, ראשו כפוף. שיריונו הבוהק רעד במעט. חרבו
הייתה קרובה אליו, אולם הוא לא ניסה להגיע אליה, הוא אפילו לא
הסתכל לכיוונה למרות שהוא היה יכול לקחתה בקלות רבה ממקומו.
המחשבות בראשו הסתובבו ובילבלו אותו... למרות שהם אויבים
שנלחמים בשני צדדים יריבים, הוא אהב אותה, אהב כמו שאף אחד אחר
לא היה יכול לאהוב אותה, אהב באהבה אמיתית ולא תלותית...  הוא
נזכר איך שהם טיילו ביחד ביער, הוא נזכר איך התנשקו בפעם
הראשונה... הוא נזכר איך שהמלחמה התחילה, איך שהיא הפרידה
ביניהם... איך שהכל נגמר... הוא ידע שהיא עדיין אוהבת אותו,
הוא ידע שעכשיו הכל הולך להיגמר.

למרות הפצעיה היא עמדה עם חרב שלופה, הכאב שהיא איבדה את אהובה
היה יותר מכאיב מפצעיה שדיממו בכל גופה. הקרב האחרון במלחמה
נגמר אך הקרב שלה רק התחיל. היא ניגבה את הדמעות בידה הרועדת,
ושאלה אותו:
"אז? מהי משאלתך האחרונה? לשחרר משבי את אהובתך? או שברצונך
לצאת בחיים בעצמך?" שאלה אריס תוך דמעות זולגות..
"בבקשה הקשיבי-" ביקש ממנה אלווין, בהרמת ראשו. עיניו גם היו
מלאות דמעות. פניו היו שרוטים ופצועים ודיממו מעט.
"אין לי מה להקשיב לך... ראיתך!!!!" צעקה אריס "ראיתך איתה...
ואני עוד אווילה, חשבתי לעצמי שאתה אוהב אותי! חשבתי שאתה נבחר
לבי! עשיתי טעות מרה... אתה בגדת בי, אתה שיקרת לי, ועכשיו אני
אגמור עם הכאב!" בעוד חרבה שלופה, היא הוציאה פיגיון. כמה
שאלווין לא ניסה לשכנע אותה להקשיב לו, היא לא שמעה אותו...
היא לא יכלה להקשיב לו, היא הייתה נחושה על שלה. הכאב ניצח,
היא הרימה את פגיונה...
"אבל היא-" לא הספיק אלווין לאמר...
ונעצה אותו בלבה..
"היה שלום, אהובי." אמרה את המילים ונפלה לתוך ידיו של אלווין
שכבר צעק וקינן על הכאב.
"אבל... היא - אחותי..." אמר אלווין חרש, בעודו בוכה כמו תינוק
קטן, וסוגר את עיניה עם ידו הרועדת...