קמתי בבוקר, בלי לראות בעיניים הלכתי למקלחת ושם גם צחצחתי
שיניים.
כשיצאתי חיכה לי מגש ועליו קפה וחביתה עם ירקות ומצורף לזה פתק
קטן: "בוקר טוב נסיכה קטנה של אמא, תאכלי ותשתי כדי שיהיה לך
כח לכתוב הרבה במבחן, תצליחי מתוקה, אוהבת אמא".
קראתי את הפתק תוך כדי לגימה מן הקפה המתוק וחיוך ענקי היה לי,
אמא תמיד יודעת איך לשמח אותי על הבוקר!
לקחתי את הסוודר שלי, תפוח ויצאתי לבית הספר.
הגעתי לבית הספר ועשיתי את המבחן שהלך לי ממש טוב, ישר צלצלתי
לאמא וסיפרתי לה איך היה, אמא שמחה ואמרה שהיא הכי אוהבת אותי
בעולם, שלחתי לה נשיקה דרך הפלאפון וניתקנו.
אחרי המבחן הלכתי לשרה המורה הפרטית שלי בביולוגיה, ישבתי איתה
איזה שעתיים וחצי והלכתי מהר הביתה לארוחת צהריים.
אמא כבר היתה בבית, עמדה במטבח וטיגנה לי שניצל, רצתי לכיור
במקלחת ושטפתי מהר ידיים והתיישבתי ליד השולחן, אמא הגישה לי
את הצלחת עם האוכל ונתנה לי נשיקה קטנה במצח והלכה לחדר לנוח.

בבוקר, יותר נכון בצהריים כשקמתי, ראיתי את אמא יושבת על הכיסא
הגדול במטבח מחזיקה חזק חזק את הבטן ומנגבת בשקט בשקט את
הדמעות, רצתי אליה וחיבקתי אותה חזק! היא נאנחה מכאב ועזבתי
אותה מיד, "אמא מה קרה לך? כואב לך משהו?" שאלתי בלחץ, אמא
כהרגלה אמרה שכלום, רצתה לקום מהכיסא ונפלה חזרה אליו, ניסתה
שוב והכל היה בסדר, ניסיתי להושיב אותה אבל היא כמובן סירבה,
שטפה פנים והמשיכה לקפל את ערימת הכביסה שהיתה על השולחן. אני
נורא דאגתי לה, אני לא מכירה את אמא ככה.
אבא חזר מהעבודה אחרי חצי שעה ואמא נשקה לו וחיבקה אותו כהרגלה
ולא אמרה לו שכאב לה או שמשהו קרה, ניסיתי לתפוס את אבא לבד
לרגע אבל לא הצלחתי, אמרתי שאני אחכה כבר למחר בבוקר.

בשבת קמתי בבוקר מוקדם, אף אחד לא היה בבית, חיפשתי פתק מאמא
לאן היא הלכה ולא היה כלום, שטפתי פנים והכנתי לי משהו חם
לשתות, ניסיתי לצלצל לאמא והפלאפון שלה לא היה זמין, זה נראה
לי מוזר שאמא ככה יצאה בלי להגיד לי כלום.
צלצלתי לאבא והיה תפוס, אחרי כמה דקות ניסיתי שוב והוא ענה לי,
"היי פפי, מה נשמע? איפה אתה?" "אמממ אני, אנחנו..." אבא גמגם
והתנשף מאוד, "נו אבא, תענה לי כבר!" צעקתי עליו, "מה איתכם?
לאן הלכתם כל-כך מוקדם בלי להודיע?".
"אל תלחצי אבל אנחנו בבית חולים אמא לא מרגישה טוב" הוא אמר
ושתק מיד, "אני באה מהר, ביי" אמרתי לו וישר נתקתי בלי לחכות
לתשובה.
צלצלתי מהר למור שיבוא לאסוף אותי עם האוטו ויסיע אותי
לבית-חולים, הוא הגיע תוך כמה דקות, בזמן הזה התארגנתי מהר
ויצאתי לאמא.
כשהגעתי לכניסה צלצלתי לאבא ושאלתי באיזו מחלקה,
"אונקולוגיה..." הוא אמר, נחנקתי במקום, יכול להיות? לא. אמא
שלי? היא אישה בריאה לגמרי, אולי היא סתם שם, שאיזה רופא יסתכל
עליה הרי אין סיכוי שאמא... טוב די, אני לא חושבת על זה וזהו!
אמרתי לעצמי והרגעתי את כל המחשבות הנוראיות שהתרוצצו לי
בראש.
כשהגעתי למחלקה היו שם המון אנשים, אבל לא מצאתי את אמא שלי,
חייגתי שוב לאבא והפלאפון לא היה זמין, הסתכלתי בכל החדרים
ופשוט התפרצתי עליהם. לקראת הסוף ראיתי את אבא יוצא מהחדר,
משפשף את הקרחת הקטנה שבקצה ראשו, זינקתי עליו ושאלתי מה קורה.
"בואי תום, שבי רגע אני אסביר לך הכל, מגיע לך לדעת", אמר אבא
את המשפט הזה בקול רציני והושיב אותי על אחת הספות במחלקה, הוא
הסביר לי שבלילה אמא קמה מהשינה והקיאה המון ואז הם שמו לב
שהבטן שלה ממש נפוחה, ממש, כאילו היא בהריון והיא סבלה מכאבים
נוראיים אז הם מיהרו לפה, והם גילו את מה שאמא הכי פחדה ממנו,
"יש לה גידול, מתוקה שלי" אבא אמר וניגב את הדמעות שירדו בלי
שליטה מעיניו. הייתי בשוק, הדמעות פשוט זלגו, רצתי לכיוון
המעלית, לחצתי כמו מטורפת על הכפתור, לא הייתה לי סבלנות לחכות
לה התעצבנתי וירדתי את שתי הקומות ברגל, יצאתי מבית החולים בלי
לשים לב איך ומה אני עושה, רצתי כל-כך מהר בלי לשים לב לאן,
הגעתי למזח ליד הים, הגלים התנפצו על שובר הגלים הענק והים
מתחת לרגליי היה שקט כאילו ישן, התקרבתי למים הם נגעו בקצה
הנעל שלי והרגשתי את המים חודרים מעט לגרב.
התיישבתי על החול הלח ובכיתי כמו תינוקות בקולי קולות פשוט
פרקתי הכל "למה אלוהים?! למה אותה?" צעקתי כל-כך חזק וידעתי
שבעצם אף אחד לא באמת שומע אותי, הרגשתי חסרת אונים, ישר חשבתי
על הרע ביותר, נזכרתי באמא, בכלל לא ניגשתי אליה לראות מה
איתה, רצתי חזרה למחלקה כאילו רדופה אני אחרי רוח, אבא היה
אצלה בחדר, נכנסתי ממש בשקט מבלי להפריע יותר מדי, אמא קראה
איזה עלון ואבא דיבר בטלפון ליד החלון של החדר, סגרתי את הדלת
אחרי ואמא קפצה בבהלה, "יפה שלי, הגעת!" אמא התרגשה לראות אותי
והופתעה שאני שם, ובאה לקום לקראתי, מהר רצתי אל מיטתה לפני
שהיא תקום, נישקתי אותי במצח והדמעות שלי זלגו על פניה
החיוורות, "תומי בואי שבי, אני אסביר לך מה קורה פה" הוא אמרה
בלחש, אמרתי שאבא כבר סיפר לי הכל, בערך... אמא אמרה שצריכים
לנתח אותה בבטן ולהוציא את הגידול כדי לבדוק אם הוא ממאיר או
שפיר בתקווה שהכל יהיה בסדר. האמנתי שהכל ייצא טוב, כמו תמיד
זאת אמא, היא אישה חזקה ובריאה, תמיד אוכלת נכון ועושה ספורט,
לא מעשנת ותמיד חושבת חיובי, עד מהרה הבנתי כמה שזה לא קשור
בין זה לבין המחלה הארורה הזאת. אחרי יומיים שאמא הייתה
מאושפזת בבית-חולים לאחר הניתוח שהיה באותו יום שהגיעה, כבר
הייתה תשובה, האחות והרופא המנתח סיפרו לנו במה מדובר, הם
הסבירו לנו שלצערם ולצערנו הגידול הוא ממאיר, כולנו היינו בהלם
ולא הוצאנו מילה מהפה, הרופאים השאירו אותנו לבד, היינו
שלושתנו בחדר, הרגשתי כאילו חרב עליי עולמי אבל ידעתי שאני
חייבת להיות חזקה בשביל הדבר הכי חשוב לי בחיים - אמא! החזקתי
לה ולאבא חזק את היד "יהיה בסדר אנחנו איתך אמא את חזקה ותנצחי
את המחלה בקלי קלות", אמרתי בקול רם כשידעתי בתוך תוכי שזה
יהיה תהליך ארוך וקשה אבל ידעתי שנתגבר עליו, פשוט ידעתי
במיליון אחוזים!

עברו חודשים ארוכים ומלאי פעילות והתמודדות עם המון דברים.
חקרתי המון את הנושא של הסרטן והסוג שהיה לאמא היה קשה אבל
ניתן להחלמה ולניצחון מוחלט, האמנו בלב שלם שאמא תעבור הכל,
היינו לצידה ותמכנו בה.
כל יום הייתי עולה על רכבת בבוקר או ישר אחרי הלימודים והייתי
איתה שעות שלמות עד שאבא היה שולח אותי הביתה לנוח, אבא היה
איתה 24 שעות ביממה במשך חודשים ארוכים, הבאתי להם בגדים
ואוכל נורמלי יותר ממה שיש בבית-חולים ודאגתי שלא ייחסר לאבא
ואמא היקרים שום דבר.
אחרי חודשים מפרכים אמא ניצחה את המחלה, התחיל לצמוח לה השיער
מחדש והיא התאוששה וחזרה לשיגרה מהר מאוד.
חזרה לחייך חיוך כובש, חזרה לעמוד על הרגליים יותר מכמה דקות
רצוף והתחילה כאילו חיים חדשים, היא נחשפה להמון דברים והעריכה
את חייה מחדש.

מוקדש למ'- הגיבורה שלי שגברה על המחלה הקשה והאכזרית הזאת
שגובה כל-כך הרבה קורבנות כל יום.
את בשבילי סמל לגבורה ולניצחון אמיתי, ניצחון של חייך.
מקווה שעזרתי לך אפילו מעט בתקופתך הקשה,
הראית למחלה מי את - ועל כך אני מעריצה אותך.