הוא היה מה שכולנו רוצים להיות.
היו לו כסף, עבודה יוקרתית, סיגרים קובניים בכיסים של חליפות
יקרות וחיוכים של מיליון דולר. בית בשכונה היקרה של העיר, עם
טלוויזיה גדולה, חצר מטופחת, רהיטי מעצבים ואישה יפה.  כולם
הכירו אותו, הוא היה הילד משכונת עוני שהצליח להגיע לאיפה שהוא
הגיע בזכות עבודה קשה. הכרה, הערכה, כתבת שער בידיעות אחרונות.
כולם נתנו לו כבוד, אם זה מהערכה כנה ואם זה מנסיון לחיות תחת
צילו.

"בוקר טוב אדוני" אמרה דנה, המזכירה, כשראתה אותו מגיע למשרד.
"בוקר טוב דנה" אמר בחיוך.
"אל תשכח, קבעת ארוחת ערב עם אשתך הערב" היא הזכירה לו.
הוא לא שכח. אשתו הזכירה לו את זה אתמול כשהוא העיר אותה בטעות
כשנכנס הביתה מאוחר. באותה עת הוא הרגיע אותה ואמר שיבוא, אך
הוא לא עמד לפספס את הפגישה עם המשקיעים מחו"ל שנקבעה להיום.
הוא יוכל להפסיד הרבה כסף אם העסקה לא תצא לפועל, יותר מדי כסף
בשביל לסכן את זה בפגישה עם האישה.
"אממ לא נראה לי שאני אוכל להגיע היום, יש לי סידורים. עשי לי
טובה דנה, תשלחי זר פרחים אליי הביתה עם שוקולדים ופתק שאומר
שאני מצטער אבל לא אוכל להגיע".
"כן אדוני, מיד" הוא שמע אותה כשנכנס למשרד, ולא הצליח להחליט
אם שמע או לא שמע נימת כעס בקולה.
הוא נכנס אל המשרד, הניח את התיק שלו על ספת העור השחורה, הלך
על השטיח הפרסי מקיר לקיר שקנה בשוויץ, והסתכל החוצה על הנוף
המדהים שנשקף מבחוץ.
אנשים הולכים ברחובות, הים מנגן את המנגינה הקבועה שלו, השמש
מחממת. קצת מעליהם היו גורדי שחקים מפוארים, לוחות מודעות
ענקיים, לקוחות פוטנציאלים במטוס שנוחת בשדה התעופה מחוץ לעיר.
הוא עבד על עמלה, קיבל כסף על כל לקוח, ואהב להתחיל כל בוקר
בחישוב כמה כסף יכניסו לו הלקוחות החדשים היום. המספרים רצו
בראשו בזמן שהסתכל החוצה.
הפגישה עם המשקיעים הזרים בלבד הולכת להכניס לכיסו יותר כסף
ממה שהוא מרוויח בשבוע.
"זה הולך להיות יום טוב" הוא חשב לעצמו בזמן שלחץ על הכפתור
הקטן על הטלפון ואמר לדנה להכניס את הלקוח הבא.

הפגישה עם המשקיעים הזרים היתה, כמובן, הצלחה גדולה.
עם טיפה חיוכים והרבה קסם אישי הוא הצליח לקנות את אהבתם והם
קנו כל מה שהיה לו להציע להם.
עייף ושמח הוא נכנס אל המרצדס השחורה, התניע ונסע לכיוון הבית.
בדקות הראשונות של הנסיעה הוא תהה מה יגיד לאישתו כשיחזור
הביתה, אך מחוסר יצירתיות, או אולי חוסר אכפתיות, הוא פשוט פתח
את הרדיו ואיכשהו זה גרם לו להרגיש יותר נוח עם עצמו. הוא
העביר כמה תחנות של מוזיקה עד שהגיע לתחנה שהשמיעו בה חדשות.
עדיף להישאר מעודכן, להישאר חד. תמיד לימדו אותו שאם הוא מאבד
ריכוז לשנייה אחת הוא מאבד הכל.
בחדשות השמיעו סיפורים יבשים על ילד שנפל מביתו בקומה החמישית,
גבר שאנס את הפקידה שעבדה אצלו, וסיפור על אישה שחתכה לעצמה את
הורידים והשכן הגיע והזעיק אמבולנס.
"עצוב" הוא חשב לעצמו, ממש לפני שכיבה את הרדיו ונכנס בנסיעה
לרחוב שבו הוא גר.
האורות האדומים והכחולים סינוורו אותו.
שוטרים עמדו, מנעו מסקרנים להתקרב בעוד כמה חובשים ניסו לטפל
במישהו פצוע על אלונקה בכניסה לבית.
"אין מה לעשות יותר. שעת המוות - 12:44", אמר אחד החובשים בעוד
אחד אחר כיסה את הנפטר בסדין לבן.
הוא הספיק לראות כתמי דם מלכלכים את הסדין וטבעת יהלום על יד
קטנה ביצבצה מצידו של הסדין ממש לפני שהחובש כיסה אותה לגמרי.
הוא זיהה את הטבעת הזאת. הוא בעצמו ביקש מדנה ללכת ולקנות אותה
לכבוד הצעת הנישואים שלו באותו ערב.
לא היה לו כוח לטפסים, ראיונות, חקירות.
הוא חזר למרצדס השחורה שלו ונסע כמו מטורף לכיוון המשרד שלו.
רוב האנשים הולכים הביתה כבריחה מהעבודה, בשבילו העבודה היתה
הבריחה האולטימטיבית. קבור בניירות, מסתתר מאחורי חיוכים של
מיליון דולר ומילים יפות.
הוא הגיע למשרד, פתח את הדלת והתיישב מול השולחן.
הנורה על הטלפון היבהבה להודיע לו שיש לו הודעה קולית חדשה.
הוא נתן לה להבהב כמה דקות לפני שלחץ על הכפתור הנכון. הוא לא
ידע בדיוק איך, אבל הוא ידע ממי ההודעה.
"שוב לא הגעת... אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, אתה אף פעם לא
מגיע. הבית הגדול הזה, השכונה היקרה, בשביל מה?
בשביל שנוכל לארח את הבוס שלך פה כשתרצה העלאה?
ואני משערת שאני בדיוק כמוהם. עוד סמל סטטוס שאתה מחזיק צמוד
בשביל להעלות לך את האגו מדי פעם ולשכנע את כל השאר שאתה מישהו
אחר. מישהו נעלה.
לי נמאס מזה..."
ההודעה נגמרה אך הטלפון היה עדיין בידו, לא רוצה לעזוב ולחזור
למקומו הטבעי. הוא עצם את עיניו וחש צורך לבכות, אך דבר לא
קרה. הוא קם מכיסאו והסתובב להסתכל מחלונו על העולם.
הרחובות היו ריקים, הים היה שקט, הירח החליף את השמש כבר מזמן.
גורדי השחקים ולוחות המודעות נשארו במקומם, מאירים את הרחובות
מלמעלה.
המספרים רצו לו בראש כשהוא העביר את עיניו על השמיים.
ארון קבורה, חלקת קבר, הוא ניסה לחשב כמה עלה לו מותה של
אישתו.
הוא הרוויח היום יותר משהפסיד, זה היה אמור להיות יום טוב.
אך דבר אחד לא עזב אותו. הוא ידע שהיא צודקת.
זה לא באמת הוא. המשרד הזה, המזכירה הצמודה, הפגישות הגדולות,
הבית היקר, זה לא באמת הוא.
היא צודקת, הוא אף פעם לא מגיע. כל מקום שהוא הלך אליו היה
בשבילו תחנת ביניים בדרך למטרה.
ומה בעצם המטרה שלו? אפילו הוא לא ידע. להרוויח יותר כסף,
להיות מפורסם, להיות גדול?
הוא כבר הגשים את כל אלה ויותר, ואת זה הוא כן ידע.
כל מה שהוא רצה אי פעם, הכסף, ההצלחה, הכוח, היה לו הכל.
אבל הם לא היו שלו. הוא היה שלהם. המשקיעים הזרים שהוא נפגש
איתם לא קנו את מה שהיה לו להציע, הם קנו אותו, או לפחות את מי
שהוא הציג להם. הם קנו את החליפה ואת הנעליים היקרות ואת חבילת
השטרות המגולגלים בכיס.
אבל בדבר אחד היא טעתה. הוא לא ניסה לשכנע את כל השאר שהוא
מישהו אחר. הוא ניסה לשכנע את עצמו שהוא מישהו אחר.
יותר נעלה? לא. פשוט שווה.
הטלפון נשמט מידו סוף סוף, עדיין משמיע את אותה נהימה שלא
נפסקת.
הוא נחשף. לא בפני האנשים שהוא הכיר, אלא בפני עצמו.
ואולי זה אפילו יותר גרוע.
הוא נפל על ברכיו ליד הטלפון, על השטיח הפרסי מקיר לקיר שהוא
מצא במכירת חצר לפני כמה שנים.
והוא בכה.

הוא היה מה שכולנו רוצים להיות.
היה לו כסף, עבודה יוקרתית, סיגרים קובניים בכיסים של חליפות
יקרות וחיוכים של מיליון דולר. בית בשכונה היקרה של העיר, עם
טלוויזיה גדולה, חצר מטופחת, רהיטי מעצבים ואישה יפה.  
הוא היה מה שכולנו רוצים להיות.