"אופס!" פניו של דניאל קיבלו הבעה של פחד, האמת שלדרוך בשלולית
לא היה עניין חדש לו, אבל גם לא משהו שיכול להפסיק לעשות
בקלות, הוא פשוט לעולם לא הביט על הדרך שבה הלכו רגליו, מבטו
תמיד היה מכוון למעלה - לשמיים המשתנים מיום ליום, מדקה לדקה,
"אני יכול להיות מדען שמיים" אמר לא מזמן למורה לביולוגיה וזו
צחקה ממנו להפתעתו...
עכשיו כבר היה מאוחר מדי בשביל להצטער על המכנסיים הרטובות וכל
מה שנותר הוא רק לחשוב על הצעד הבא. הוא התיישב על גדר אבן,
מנדנד את רגליו הנועלות נעלי "נייק" חדשות שקיבלו צבע חום
במקום הלבן השמימי שהיה להן קודם. הוא קימט את אפו הקטן ושרברב
שפתיו כפי שנהג לעשות ברגעים של חיפוש אחר פתרון, לאחר דקה או
שתיים קיבל החלטה להגיע הביתה מאוחר מהרגיל ולהגיד שלמד אצל
חבר. הוא כבר ידע בדיוק לאן פניו מועדות, קפץ על המדרכה ופנה
לדרך המוכרת. בזמן שהלך נדבקו לנעליו עלים יבשים וכל מיני עלי
כותרת, הוא נכנס דרך השער החורק, התקדם בשביל, הגיע והתיישב.
"מה שלומך?" ובלי לחכות לתשובה המשיך "שוב דרכתי בשלולית
ועכשיו צריך לחכות שיתייבשו המכנסיים בשביל שאבא לא יכעס, כי
את יודעת שהוא כועס המון עכשיו. כבר אמרתי למחנכת שאולי אפסיק
להגיע לשיעורים כי כואב לי לשבת על הכיסא בכיתה, אבל היא לא
האמינה לי וצעקה עלי שאני לא נותן לכיתה ללמוד ואני אמרתי
שהכיתה לא לומדת - זה רק התלמידים יכולים ללמוד והיא אמרה שאני
מתחכם כרגיל והוציאה אותי החוצה. אני כל פעם רוצה לשאול אותה
מה זה מתחכם אבל אף פעם לא מספיק... את יודעת מה גיליתי? שאם
עושים אגרופים חזק חזק ולוחצים אתם על העיניים אפשר לראות את
הכוכבים ואז לא צריך לקום מהמיטה ולראות אותם דרך החלון אם קשה
לי."
לאחר כמה רגעים של שתיקה פתאום פרץ בצחוק גדול, צחוקו היה שונה
מפעם - קופצני יותר. הוא החזיק את הבטן ונפל אחורה, שיערו החלק
נפל ממצחו והתגלגל יחד אתו על האבן הקרה "את יודעת מה חץ עשה
אתמול? את לא תאמיני! הוא מאוד רצה לצאת החוצה אבל אבא לא הרשה
לי להוציא אותו לפני שאני מסיים את שיעורי הבית, אז הוא חיכה
וחיכה ואז הוא לא התאפק ועשה פיפי בנעליים של אבא, אלה שהוא
נועל רק עם חליפות בשביל לפגוש אנשים חשובים, נו, את זוכרת..."
פתאום החיוך נעלם מפניו והן נהיו רציניות, מהורהרות...
"את יודעת אמא, אבא מאוד כועס שהלכת בלי להגיד שלום, הוא אמר
לי... הוא גם אמר שבגלל זה הוא עצוב ושבגלל זה הוא כבר לא משחק
איתי. אמרתי לו שאת לא אשמה, אמרתי לו שלא רצית ללכת אבל
הסרטנים שהיו לך בדם לא נתנו לך להישאר ולא חיכו עד שתגידי
שלום." הוא נאנח ומישש את מכנסיו, כבר החשיך והוא הבין שעדיף
שיחזור הביתה, הוא קם וליטף את המצבה "אני משקה את השקדייה כל
יום כדי שתגדל יותר מהר, כשהיא תגיע לשמיים תוכלי לנשק אותה
כמו פעם, כשהיית גרה איתנו..." הוא פנה לדרכו ונעלם מאחורי
השער החורק, בדרכו אל המציאות, אל העולם בלעדיה.