יש משהו בימים האלה, ימים חדשים של התחלה של סוף של התחלה.
הלב מוצף בחומרים לא מזוהים והמוח שותק. וזה גורם לך להעמיק
במחשבה ולנתח דברים שעוד לא נגעת בהם עדין. זה סוג של התבגרות
וזה חזק. זה נראה גדול עליך ועם זה מאד מובן וברור.
יש הרבה דברים שהם בעצם כלום, כנראה כמעט הכל, אולי אפילו לא
כמעט. זה מערער את הקיום שלנו ואת הצורך שלנו להתקדם ולעבור
עוד יום ועוד אחד, ולחשוב לרגע מה זה הבסיס של הבוקר.

ומה חשוב? ומה לא? כנראה שהכל נכון אחרת לא הינו כאן באי סדר
המסודר הזה, הפרדוקסלי, ההזוי, המקורי, הסוחף, הכואב לפעמים
והמספק כשצריך, כשמבינים שיש צורך במשהו חדש, כשמוכנים לקבל
אותו כמו שהוא ולדחוף אותו.
זה בדברים הקטנים שנראים לנו לפעמים כל כך ברורים ולאחרים לא,
וזה קצת לא נעים שלא מבינים אותנו אבל כנראה שזה מה שהופך
אותנו למיוחדים בין ההמון השטחי היום יומי שפוגשים בסופר
(כשאתה נזכר פתאום שאתה רעב).

ולפעמים, ברגעים שקטים שמתחבאים בין הדקות, אני מתבוננת בילדים
שרוצים כל כך להיות גדולים ואני רואה בעיניים שלהם מהות מחופשת
לתמימות, ואני קצת מקנאה. אני נזכרת שיכולתי לעשות דברים אחרת
ובאותה שניה אני נזכרת שאין דבר כזה. זה הכוח של הטבע, עקרון
עבר הווה עתיד, חוקי ברזל או אולי מודעות פנימית?
אם היו שואלים אותי אז, באותו הרגע, עם אותו בטחון שאני נושמת
לא הייתי משנה דבר.

אנחנו באים לעולם לבד. מתנתקים מאותה חממה אגואיסטית ואנחנו
פה, כמה אירוני. באים לבד, הולכים לבד. פעם למעלה, פעם למטה,
אין אמצע. האמצע שייך לאנשים מהאמצע, אלה שתמיד שם, שתמיד
משעמם.
מה שלא כלום לא קיים.

לדברים חזקים יש נטייה להתפוצץ.
לדברים חלשים יש נטייה להראות כמו משהו אחר.
לאנשים יפים יש נטייה להתנשא.
לאנשים מיוחדים יש נטייה להתבודד.
לי יש נטייה להתאהב,
וזה כל מה שיש לי...
ותודה.