מתהלכת בין הסמטאות הצרות של העיר
בניינים עתיקים מקיפים אותי מכל כיוון
ערפל מתערבל באוויר, וריח עץ שרוף עולה בנחירי
בקור שכזה אצל כולם דולק האח.
האווירה כלכך מסתורית וקסומה.

מהפאבים במרתפים עולה עשן סמיך, ורעש של המון שנהנה ושותה
ושמח.
ואני - אני מסתובבת לי בין הרחובות והסמטאות, ללא יעד ברור,
ללא משימה בלב
ללא רצון להכנס לאחד הכוחים שבו ההמון נהנה.
מוזיקה רועשת, אנשים צוהלים, לא שם אני רוצה להיות כרגע.

מתהלכת בעיניים עצובות,
מחפשת תשובות לכל השאלות שעולות למוחי.

כל לילה, עושה את אותו מסע,
נכנסת למיטה לאחר מקלחת,
סוגרת אורות.
מסתובב אין ספור פעמים מצד לצד.
לא מצליחה להרדם,
וכל השאלות עולות מחדש.

מה אני רוצה מעצמי?
מה אעשה בחיי?
למה אני במיטה, לבד, ואין מישהי שתחבק אותי, להניח את ראשי על
כתפה?
ולמה אני לא מצליחה למצוא שקט, לו אני כלכך זקוקה.

ואז אני מחליטה לצאת מהמיטה, כי אין סיבה נראית לעין להשאר בה
כל עוד אני לא ישנה.
מדי פעם יוצאת לטיול בעיר, להרגיע את עיניי,
לחפש דבר מה.
ולפעמים אני פשוט יושבת לי, שם, על הספה, מנסה לפענח, את
שאלותיי, את עצמי,
ולהגיע לתשובות מספקות.

ומחר, אגיע לתשובות אחרות לגמרי.
וכך זה נמשך חלילה, ערב ערב.
אותן שאלות, תשובות שונות לגמרי אחת מן השניה, ואני, נשארת
חסרת אונים, בדיוק כמו לפני...
שנה...
או שאני לא מוצאת את האומץ לעמוד מאחורי התשובות שנתתי לעצמי,
והחלטות שאימצתי לאותם רגעים.
או שאני שוכחת אותם, ועוברת לפאזה אחרת.
בדרך כלל הן חוזרת על עצמם לאחר כמה שבועות. ונעלמות כמו
שבאו.
ולעתים נדירות, התשובה מתאימה, ומספקת אותי, ונשארת
לעולמים...
עד הערב ההוא שיערער אותה מחדש.

האם זה יעבור מתשהו?
האם זה יפסק?

ומחר אתעורר, וזה יום חדש, וכל הטעמים של ערב האתמול יעלמו כלא
היו, אלך לבית הספר והכל יהיה אחלה.
עד מחר בערב, והכל חוזר חלילה...