בחופשה האחרונה שהיתה לי, הראשונה מזה זמן רב, לקחתי את עצמי
אל הים. אני אוהב לשבת ולצפות שעות בגלים ואז לחכות לשקיעה.
יש לי בים מקום קבוע, שכמו שמור רק לי, גבעה קטנה וצדדית
שמשקיפה על הנוף של כל המפרץ ומחכה רק לי שאליה אבוא. לפעמים
קצת חבל לי שאני לא מקדיש לגלים מספיק זמן, הרי אני גר ממש
קרוב לים, כך שאין לזה סיבה של ממש ואין לי שום תירוץ.
לפעמים אני מוצא את עצמי מתמלא בגעגועים לגלים ולרחשיהם,
וגעגוע עמוק ונפלא שכזה ניתן להפיג רק בים. זה מביא לי הרבה
שקט, כך לשבת בים ולבהות בגל ועוד גל, שבאים וחוזרים וממחוזות
רחוקים, מביאים איתם כל מיני סודות ושארי סיפורים. פעם חשבתי
שכל גל שבא, מביא איתו בזנבו את הגל הבא שמיד כמו משתרך, מגיע
אחריו והם משחקים ביניהם מין משחק כזה של תופסת ובכל פעם האחד
מביא גל אחר איתו אחריו.
קצת קשה לתפוס את גודלו של הגל, שמביא עימו כל כך הרבה חוזק
ועוצמה. לחשוב שכל זה מתחיל מגרגר קטן של חול שיצא לחופשה ופצח
לו במחול. והגלים שמצטרפים אליו לריקוד, נשטפים אל החוף בו אני
יושב לי וחושב. שולי הגלים כמו בבדי טול ומלמלה עטופים, כשביס
רקדנית מתנועעים להם ורוחשים, בלי להפסיק, כאילו הם לעולם אינם
מתעייפים.
לפעמים נדמה לי שהגעגוע של הים אלי יותר עמוק וחזק מזה שלי
אליו. זה ממש נראה כאילו לכבודי במיוחד מופיעים הגלים בריקודם
והים הגועש יוצא לקראתי מכליו. ממש אפשר לראות איך הם משתדלים
לרצות אותי ולומר לי כמה נחמד שבאתי לביקור וכמה אני תמיד
מוזמן ובואי מבחינתם תמיד מבורך.
אני בייחוד אוהב את הים בעת סערת סתיו, ביום גשום וסגריר
במיוחד. אז המחול סוער כפליים ולאור כל המחזה הזה והיופי, גם
לא ממש אכפת לי שמעט קר. הכי אני אוהב שהמים הגועשים מתמזגים
להם עם השמים עמוסי העננים. כשיורד גשם ואתה יושב לך על חוף
הים, כמעט ולא מרגישים שגשום, המים שמהשמים יורדים ומתחברים עם
אלו של הגלים וגשם של מטה מתחבר לו עם זה של מעלה וכמעט שאי
אפשר להרגיש בכלל שנרטבים.
והשקיעות, את השקיעות בים אני הכי אוהב. לפעמים ימים שלמים
שאני ממתין להם, מחכה להם במיוחד. שקיעות מלאות, כתומות
ושקטות. שקיעות שבמעט עצב טבולות והכל מסביב כמו מאדים במיוחד
ומזעיף פנים והים ניראה כמתכונן לפרדה ארוכה ואדומה שבה כל גל
מתובל.
בימים בלי ענן השקיעות הן חלקות ורגועות ועם ענן מסתנן אפשר
לראות את משחקן של קרני השמש דרך קרעיו הצמריריים שבורוד
בשוליהם נצבעים.
לעתים בערבים רחוקים השקיעות אותי אל הים מחזירות אל עבר
זיכרונות נשכחים, כאלה שרק לעתים רחוקות אליך שבים. יש שאומרים
שמראה של שקיעה אחת יכול באדם המתבונן בה למלא כוחות של אלף
נשימות, ואולי היופי הכל כך נהדר מעצים את הלב בפלאות גדולות.

ואני, אני אוהב את הים שלי כמו שהוא ואוהב את השקיעות שבו בכל
מיני צבעים וצורות, אוהב להתגעגע אליו ואז לחזור אליו ולהתיישב
לי בשקט על גבעת חול. אני אוהב להתבונן בעוברים והשבים, בילדים
שבונים להם ארמונות של חול ונטיפים.
ואני שמח. אני מרגיש מעט קל יותר, מעט יותר חופשי, כאילו נטל
ממני הים את כל הכובד של מסע היום בין גליו, כאילו השתחרר בי
איזשהו מאמץ והתמוסס לו בין גרגירי החול החמימים. ומשהו בי
משתחרר ונרגע. ואולי זה גם מה שמרגישים האחרים, שכמוני את
גבעות החול בשקט פוקדים, אולי גם הם באים לפרוק מעליהם איזה
נטל או זיכרונות ממסעות נשכחים, כי הים הרי ידוע כיכול לספוג
הכל בין לובן גליו השקטים.
אז עכשיו אני ממתין לחופשה הבאה שלי, זו שאולי תגיע בעוד כמה
ימים, ואז שוב אקח את עצמי אל הים לעת ערב, קצת לפני השקיעה,
ואטבול את נפשי במימיו של הים. אולי אקבל מעט שלווה, אולי אזכה
לרגע קט של קלילות ושקט. אולי גרגר חול שסרח ידגדג לי את כף
היד, ואולי הרוח תלטף שוב את עורפי החשוף, אולי מרחוק תביא לי
איתה ריח נשכח שאבד.