איך אתה מסתכל עליי, כשאתה מסתכל? באיזה אור אתה רואה אותי?
זונה נקמנית? מסכנה נאיבית שכולם זוממים כדי להרע לה?
ויותר גרוע מזה, באיזה אור אני רואה את עצמי? והכי גרוע מכןל,
איך אני רואה אותה? זו שלא עשתה לי דבר, מלבד לגנוב לי את
האושר.
לכל אחד מאיתנו יש בנאדם אחד אחר לפחות שיודע בדיוק על איזה
כתפורים ללחוץ לנו מבלי להתכוון.
אותה אני שונאת. אותה אני באמת שונאת.
ועכשיו אני ממש רוצה להרביץ לעצמי. ככה כמו שרואים בסרטים.
בסרטים מי שבוגד משלם. כולם משלמים, אני משלמת.
היא לקחה ממני את הלב שלי, וכמה שהיא תשלם.
שום רחמנות לא תפקוד אותי כשהיא תשחק לידיים המלוכלכות שלי.
ואני מאחלת לה את הרע ביותר.

אני מאחלת לך, שפע ממדורי הגיהינום. אני מאחלת לך שיגעון
וכיעור פנימי.
מאחלת לך להיות שנואה, ולהיות מצורעת, אחרי שחתכתי לך את מפרקי
הידיים והרגלייים ממקומם, ואת העיניים עקרתי ממך, ואת אפך
תלשתי. אך באוזנייך לא אגע. כדי שכל צריחת ילד מבועת, וכל אם
מפוחדת שתרחיק את בנה ממך ותשאל "אלוהים אדירים, מה זה היצור
הנורא הזה?" תהדהד באוזנייך המושלמות.

אני מאחלת לך שוורידייך יתפוצצו. ולא אכפת לי איך הוא מסתכל
עליי, כשהוא מסתכל. או באיזה אור הוא רואה אותי.
כי האור הוא שחור.
אם שלפעמים הבזקי לבן חוצים בתוכו ומאירים,
הוא תמיד היה שחור, תמיד יישאר. הרקע הוא שחור הוא משנה לבן
בתוכו.
תגיד שיש בי נשמה טובה, ותגיד שאני בן-אדם טוב בתכלית, אך היא
מסוגלת להוציא ממני את השדים.
היא מסוגלת לגרום לי לנפץ קירות. לשבור עצמות.

אני נשענת אחורה על הכיסא, בוהה במסך הזוהר, מציתה סיגריה,
כשבעצם מייחלת להצית את שיערך.
מסננת החוצה עשן של שנאה. שנאה טהורה. עוצמת עיניים, חולמת
בהקיץ.
איך את מתחננת לרחמים שלי, כורעת על הברכיים, מצטערת. אני
מתכופפת אלייך, ותוקעת את הסיגריה הבוערת באישונך השמאלי,
הסיגריה נדבקת, האישון נמס.
את מייבבת בצריחות , כמו ציפור שבורת כנף.
"תתפשטי," אני מצווה עלייך. את צריכה לאכול קצת השפלה מבחינתי.

אני מביטה בגופך העירום והרועד, "על זה הוא חשב כשהוא שכב
איתי?"
מדליקה מצית. האש שורפת את ערוותך, וריח של בשר חרוך ממלא את
האוויר.
עכשיו את בוכה, עכשיו את גם צועקת.
"אני מאחלת לך שפע ממדורי הגיהינום!" אני צועקת בחזרה, "מאחלת
לך שיגעון וכיעור פנימי."
אני מכבה את המצית ובוהה בך, אדישה אלייך.
"לעולם לא תדעי איזו שנאה עמוקה אני חשה כלפייך," אני מסננת
בסלידה.
"בבקשה רביד, תפסיקי", את בוכה ואני בועטת בפנייך.
"מאחלת לך להיות שנואה!" אני צועקת ומתחילה לחפור באדמה.
"ולהיות מצורעת! אחרי שחתכתי לך את מפרקי הידיים והרגלייים
ממקומם! ואת העיניים עקרתי ממך! ואת אפך תלשתי! אך באוזנייך לא
אגע." אני אומרת ברוגע, וסקרנותך מפחידה אותך עד עמקי נשמתך,
"כדי שכל צריחת ילד מבועת, וכל אם מפוחדת שתרחיק את בנה ממך
ותשאל 'אלוהים אדירים, מה זה היצור הנורא הזה?' תהדהד באוזנייך
המושלמות."
"ולא אכפת לי איך הוא מסתכל עליי!" אני צורחת, וחופרת מהר.
"או באיזה אור הוא רואה אותי!" אני מתחילה לבכות, היסטריה
משתלטת עליי, והיא משותקת במקומה.
"כי האור הוא שחור," אומרת וכבר לא בוכה. הבור עמוק דיו ואני
בועטת אותה בגלגולים פנימה.
"תעמדי עכשיו!" אני מצווה בפנים קפואות. "רק שהראש יישאר בחוץ,
הגוף בפנים, אני לא צריכה אותך מתה, אני צריכה אותך חיה מאוד!"

אני שופכת את החול הרטוב חזרה אל הבור ואוטמת את גופה, וכשאני
מסיימת, ממשיכה בנאום הדמים שלי, ראשה הקטן מבצבץ מתוך הרפש.
"אני בן-אדם טוב," אני מהנהנת לעצמי, "בן-אדם טוב. אבל את, את
יודעת להוציא ממני את השדים," אני מסתובבת סביבה, מחפשת.
"מסוגלת לגרום לי לנפץ קירות!" אני מעלה בקולי, ואני רואה שובל
זיעה על מצחה המלוכלך. מוצאת את מה שחיפשתי.
אני מרימה מעליה סלע בגודל של כדורסל, עינייה מתרוצצות בחוריהן
בפחד כמו עכברים.
"מסוגלת לגרום לי לשבור עצמות," אני לוחשת לה בחיוך ומניפה על
ראשה אל הסלע, גולגולתה מתנפצת לשלושה חלקים, והאדמה מתמלאה
בשופכה, עינייה מתגלגלות בין האבנים הקטנות, ולשונה מוטלת.

"סעמק," אני נבהלת ומעיפה את בדל הסיגריה הבוער אל הרצפה, ומיד
דורכת עליו.
מיד מכניסה אצבע לפה, מנסה להפשיר את הכווייה. מחייכת. לואי
ארמסטרונג ואלה פיטצג'רלד שרים את "אפריל בפריז".

מחכה שהשיר ייגמר, מחייכת, והולכת למצוא פניסטיל.