לא, אינני נושמת יותר בזכות עצמי.
אני מזייפת נשימות,
מזייפת גניחות.

כדורים, כדורים קטנים, שומרים עליי, על בתוליי האבודים.
כל מגע הוא נורא כאילו אינני מוכנה לו, כאילו הוא כופה את עצמו
על נפשי התמימה, ואינני רוצה. בכלל לא חושבת על מין. לא ידעתיו
מעולם.

שולפת חיוך מאולץ כשאתה מסתכל עליי, אגנך כואב, נמשייך בוערים.

מנשק את צווארי ואני נגעלת, כובשת בחילה.
שיכורה משקרים בכדי להתנגד, מייחלת להיות כמו כולם. אני הפסקתי
להיות שונה.

'את משקרת לפעמים?'
הפסיכיאטר שואל, ואני עונה שלא.

מכונית של משטרה מסיירת, מציצה פנימה לאוטו שלנו באורה החלבי,
הוא פוקח את עיניו כארנבת לכודה, כאיילה שניה לפני דריסתה. אני
מתרוממת ממנו ומסקלת חיוך נבוך של הקלה, בולעת צחוקי. הזין שלו
מזכיר לי ידית של דלת.

בארוחת יום שישי אימא מגישה קודם מרק, או "מיץ גרביים" כמו
שאני קוראת לו.
אני מדלגת על העונג, ועוברת ישר לכנפיים המודבשות, מוצצת כל
חריץ ונוגסת בכל נתח עוף.
עוצמת עיניים ונוטשת את הסכו"ם. ידיי מגששות ברוטב המתוק,
לשוני מתערסלת בפי. אוכל טוב לי ממין.

הוא תופס אותי באמבטיה חמה, מעסה את צווארי, עיניו חודרות
לקרביי כקרן לייזר אדומה.
בלי מילים הוא פושט חולצה, ואני מתיזה על חזהו רסיסים קטנים של
קצף ומצחקקת בעונג, אך הוא מחזיר לי מבט מעונג משלו. הוא לא בא
לשחק איתי בקצף, הוא בא לזיין.
הוא מלטף את ראשי ומקרב אותי למבושיו, אני מקבלת את ההצעה
ומברכת גם את השכל שלו.
ריח לא מוכר, מעט מתוק עולה מבין ערוותו ואני מהססת במוחי.
בושם. בושם אישה. אישה אחרת כמובן, כי זה בהחלט לא הבושם שלי,
ואז מתגלה הראיה המרשיעה ביותר. ליפסטיק אדום ומבריק מרוח בקצה
הזין שלו.
הוא היה עם מישהי לפניי, ובא לקבל ממני תוספת, אני עוצרת
ממלאכת לשוני.
"מה קרה, גילית יבשת חדשה?" הוא שואל קצר-רוח, "רק מדינה קטנה
ועצמאית", אני עונה.
"מאיפה באת, עודד?" אני שואלת ברוך. "ישר מהעבודה, אני הרוס,
תמשיכי נשמה".

לא תהיה נקמה חזקה מנקמתה של אישה נבגדת הבוערת בה כמו אש
חמתה.
'את משקרת לפעמים?'
הפסיכיאטר שואל, ואני עונה שלא. בחיים לא.