נותנת לזר לבקר במחוזות העלומים של חיי.
לטעום, למשש, רוצה שייתן נגיסה, אך הוא לא נותן.

הנה, אני מסבירה, כאן זה שרצה לאהוב אותי יצר בשבילי משהו חדש,
מושלם בעיניי. וכאן, אני ממשיכה בכאב, נמצא החור בלב בגלל זה
שרציתי לאהוב אך הלך עם אחרת.

תסתכל טוב, אני מבקשת, תבלע את העולם שלי בעינייך.
אך אתה ממצמץ ושוב אני שוקעת להרהורים חשוכים.

כשאני איתך, אצלך, בתוכך, אני גומעת את עולמך בשקיקה - קירות,
ספרים, תצלומים ישנים וכיסויי מיטה מקומטים.
כל פרט קטן משנה ומוסיף לי עוד נופך לדמותך.
צלליתי נבלעת לתוך עולמך, מנסה להתמזג איתך ואיתו.
רוצה להכיל את כולך בתוכי, ומצליחה - אבל רק באופן חלקי.
החלק המרכזי שבך - זה שלא אוהב אותי - לעולם לא יתמזג עם זה
שלי.

"למה שלא תגמע את עולמי?" אני שואלת בכעס.
"זה די פשוט", הוויתך מסבירה לי, "אני פשוט אוהב את עולמי יותר
מדי מכדי שאוכל לאהוב אחר על פניו".