ישבתי מול האיש בלבן, מנסה להסביר לו תהליכים שקורים לי במוח,
בנשמה, במקומות הכי אינטימיים.
כמו ניתוח כירורגי, ניסיתי למנות ולפרום עורקים מנימים, תפל
מעיקר. אבל כל מה שיצא לי מהפה היה רק פרץ של דם.
כל הדם שחתכתי בתוכי יצא עכשיו מבין המילים, וזה כל מה שהוא
ראה למול עיניו.
הרגשתי כאילו מישהו נועץ לי סכין בלב ומסובב אותה.

מהר כמו שזה התחיל, כך זה נגמר. כהרף עין כבר לא הייתי שם,
במשרדו הקטן.
הייתי שוב בחוץ יחד עם המטורפים וההוזים האחרים.
כולם הסתכלו עליי. עוד כמה סכינים בלב.
המשכתי להתקדם לאט לאט. העיקר לא להסתכל להם בעיניים.
אי אפשר להסתכל להם בעיניים.
תהיתי אם אני באמת חלק מהם או שאולי אני הקונטרה להם - אני
מנסה להתנגד לזה, אני מנסה שלא להיות כזאת.
אולי זה ההבדל בינינו.

יצאתי החוצה להתאוורר - להקשיב לקצת מוזיקה שהרבה זמן לא
שמעתי, לקרוא ספר שלא הספקתי לקרוא. העיקר לא להיות איתם, לא
לראות את העיניים שלהם. לא להפגע.
שכבתי לי שם על ספסל, טובעת בתוך המוסיקה, נותנת לה לחדור לי
לתוך הלב ולרפא מעט ממה שנשאר ממנו. צללתי לתוך הספר, גומעת
בשקיקה עולמות אחרים ורחוקים מההווה המסריח הזה.

                                 

פתאום הופיע נער מולי, בערך בגילי.
מבט עצוב בעיניים, נראה המון כמוני.
חייכתי חיוך של הזדהות. "גם אתה?", שאלתי. הנהון.
אמפתיה של מטורפים.
וכשהוא שפך את הלב שלו בפניי, מוציא דברים שנדמה שלא סיפר
לאיש, הרגשתי שאני רוצה לחבק אותו חזק, ולהגיד שאי אפשר שיהיה
יותר רע. מפה זה רק יכול להיות יותר טוב.
אי אפשר - גאווה, היא לא נותנת לנו. קשיחות זו הדרך שלנו לשרוד
תקופות קשות כמו זאת.
רציתי לשפוך גם את הלב שלי, אבל לא באמת יכולתי.
כל כך הרבה חלקים ממני כבר היו של כולם. הרגשתי שכל מה שאומר
לו יהיה ממוחזר או שסתם יש איזשהו גבול של כמה פעמים אפשר
לשפוך את נבכי נשמתך ביממה.

ואז הכל נגמר. קוראים גם לו. עכשיו העיניים הזרות האלה ינעצו
בו. חותכות בנשמתו כמו שחתכו בשלי. ועוד אנמנזה מדויקת.
אולי הוא יסמיק ממבוכה, או שיעמיד פנים שלא אכפת לו. גאווה.

מאחוריו הוא לא השאיר כלום. הרוח שמרה את תבנית גופו לשניה,
וזהו, היא התנדפה.
נשארתי לבדי מול כל עולם המטורפים.
שוקעת במוזיקה, קוראת ספר, וכבר לא יכולה יותר.

רוצה שוב אמפתיה של מטורפים.







מוקדש למטורף שאבד לי בגלל הגאווה