כבר שלוש שנים וחצי שאני כאן במוסד. קוראים לזה מוסד כי אף אחד
לא מעז לומר לנו את השם האמיתי של המקום - המוסד הפסיכיאטרי
לטיפול במחלות נפש. אל תחשבו שאני באמת חולה, אני לא, לא באמת.
אולי הייתה לי התמוטטות עצבים, אבל לא יותר מזה. אני זוכרת
שהיו הרבה פרחים, הביאו לי הרבה פרחים לקראת המופע הגדול, אני
הייתי רקדנית. אולי אי אפשר לראות את זה עכשיו כי השמנתי כאן,
האוכל שנותנים כאן לא בריא לגוף ולא עובר עיכול מהיר, אבל
הייתי רזה. הייתי הכי רזה שיכולתי... אבל המנהל שלי תמיד אמר
לא, לרדת עוד כמה קילו, והסכמתי איתו, כי תמיד יש לשאוף ליותר,
יותר טוב, יותר יפה. אז התאמנתי על הריקודים שלי. אתם לא
יודעים כמה בלט זה מרזה! למרות שאומרים שזה עושה רגליים קצת
שמנות, היו לי רגליים ארוכות ולבנות, כמו כנפיים של ברבור
פרושות על הבמה, מרחפות באוויר כמו נוצה, קופצות ומדלגות. אני
זוכרת את מחיאות הכפיים של הקהל, הם אהבו אותי, הם אהבו אותי
באמת, זרקו פרחים ומטבעות. פעם אחת הוד מלכותה ראתה אותי
במופע. הודיעו לי שתי דקות לפני העלייה לבמה שהמלכה באה לראות
אותי מופיעה. כ"כ כעסתי ולא רציתי לעלות על הבמה, הרגשתי
שכאילו רימו אותי, לא נתנו לי זמן להתכונן יותר טוב לכבוד
המלכה. ובאמת שאותו מופע היה אחד הגרועים שלי, הקפיצות היו
נמוכות מדיי, הנחיתות היה קשות מדיי, והקידה שבסוף התקלקלה
בגלל המסך שירד. מאותו יום אמרתי לעצמי שאין יותר ויתורים,
שאני חייבת לעבוד כמו שצריך כדי להופיע בפני המלכה עוד הפעם.
הייתי מתאמנת 20 שעות ביום וב4 שעות שינה הייתי לומדת בע"פ על
רקדנים מפורסמים. כי תמיד צריך לשאוף ליותר. לא היה לי זמן
לאכול, המשפחה שלי התחילה להיות מודאגת אבל שוב ושוב הסברתי
להם ואמרתי שהבלט זה החיים שלי ושאני צריכה להעניק לו את כל
הנשמה שלי. ועובדה שזה עזר לי להוריד הרבה משקל עודף, לפני
המופע מדדתי את עצמי פעם אחרונה, גובה - מטר 76, משקל - 42. לא
יכולתי להיות יותר מאושרת, למרות שראיתי את השומנים יוצאים פה
ושם בבטן. ההתכוננות למופע היה כל מה שעשיתי כל יום. הגיע הזמן
לעלות לבמה, בקושי הצלחתי לנשום, רצתי לעבר הבמה ונעמדתי
באמצעה. לפתע משהו בתוכי צעק שהוא רוצה לצאת, לצאת החוצה,
והתחלתי להשתגע, עברו בי צמרמורות בכל הגוף, ראיתי מטושטש
והספקתי לראות רק את יד המלכה מנופפת אליי באציליות ונפלתי. הם
אומרים שיש לי מחלה שנקראת אנורקסיה. שזאת מחלה שאתה חייב
להיות הכי רזה. אבל אני לא הכי רזה, הם גרמו לי להשמין. יותר
לא נתנו לי להשתתף בקטעי ריקוד, אפילו בהופעות של המוסד. אני
כאן כבר 3 וחצי שנים, בתוך המוסד, וסוף סוף משחררים אותי
הביתה. אבל אני רקדנית, ולא ימנעו ממני את הדבר היחידי שגורם
לי אושר.