בעמק יזרע-אל יש ילדה. הילדה הכי עצובה בעולם. ילדה שהייתה
מלאה עצב, כמו בלון שמלא אוויר, או ספוג שמלא במים. הילדה הזו
יכלה לספוג עצב מאנשים אחרים, והייתה מתמלאת בו. וכשלא יכלה
להתמלא יותר, הייתה בוכה. הדמעות שלה נשאו טיפות של עצב החוצה,
והילדה הייתה נזהרת לא ללקק אותן, כדי לא לספוג את העצב חזרה.
בכל מקרה, הן היו מרות מדי בשביל ללקק. אחרי שהייתה בוכה, היה
לה מקום לעצב חדש.
הילדה רצתה למות. היה לה קשה מדי לספוג את כל העצב שסביבה,
במיוחד בימי זיכרון, וכשהיו פיגועים. אז ממש כאב לה כל הגוף
מרוב שהוא התמלא בעצב. כל לילה, לפני השינה, הייתה מתפללת
לאלוהים, למלאכים ולשטן, שמישהו מהם כבר יהרוג אותה. שהנשמה
שלה תשתחרר כבר ממשא העצב הנורא הזה, שמקיף אותה. זה אף פעם לא
קרה. והילדה הייתה זקנה. פעם ביום השואה הילדה הלכה לישון וכל
הגוף שלה נפוח מרוב עצב. בלילה הגיעו שלושה שדים ואכלו אותה.
הילדה התפרקה למיליוני חלקיקים קטנים של עצב שהתחלקו בין שלושת
השדים. והשדים, למרות שהם היו ותיקים, ואכלו כבר המון אנשים,
גם עצובים ממש, ולמרות שהם היו זקנים כמעט כמו הילדה, הם
התחילו לבכות. הדמעות שלהם זרמו וזרמו, עד שהן הגיעו לגיהינום,
ויצרו בריכה ענקית של עצב טהור, שלתוכה היו מכניסים רק את
החוטאים הכי גדולים, שהיו צורחים ובוכים ומבטיחים הכל, העיקר
לצאת משם.
הילדה העצובה לא חזרה אל העמק. לאנשים בעמק יזרע-אל לא היה מי
שיספוג את העצב שלהם עכשיו. העמק הפך למקום הרבה יותר עצוב,
ואנשים לא הבינו למה. אבל אפילו האוויר היה הרבה יותר כבד,
עכשיו כשהיא איננה.