אני לא יודע מה אני עושה כאן. אני מאחר שוב או יותר נכון
איחרתי האוטובוס שאיתו אני מקדים לעבודה בחצי שעה ועכשיו אני
צריך לחכות חצי שעה לאוטובוס שמוביל אותי לעבודה בדיוק בזמן,
אבל עדיין פיספסתי את המטרה העיקרית שלי הבוקר או של כל היום
כשחושבים על זה.
יושב לידי אדם באמצע שנות הארבעים לבוש טרנינג ירוק מלמל הברות
מוזרות ולעיתים פותח בזימרה בשפה זרה לי , נראה לי שזה ברומנית
אבל אני לא בטוח. אני נתקל בו לסרוגין (בעיקר כשאני מאחר)
בתחנה  ,הוא יורד  איתי בכיכר ליד בית העלמין , אני די בטוח
שהוא עובד במפעל ממולנו שמעסיק חולי נפש בהסכם עם הרשויות,
שמעתי לפני מספר ימים שהוא עומד להסגר בחודשים הקרובים בגלל
שהמדינה מסירה את המימון שלו ורוב הזמן הוא נמצא בהפסד בכל
מקרה ואני חושב שעוד מעט אני אפסיק להתקל בו בתחנה וזה עושה
אותי עצוב מסיבה לא ברורה.
מאבטח חדש מסייר , בודק פחים ומטיל את אימתו ביושבי התחנה
במבטים מתרתיעים, הוא אומר לי שלום בשביל לבדוק אם אני אענה לו
במבטא ערבי כמו שמלמדים אותם בקורסי הכשרה או כך לפחות נראה לי
אבל אני לא מצליח לאגור אנרגיה בשביל לענות לו ולאחר בהייה
ממושכת הוא ממשיך בדרכו. אני מנסה לחשוב אילו אספקטים בלבוש או
בהנהגות שלי עוררו את חשדו והסיטואציה משעשעת אותי מסיבה לא
ממש ברורה ואני מחייך לעצמי חיוך קטן.
מתווסף אלינו עוד אחד מהמועסקים במפעל מולנו (אני מנסה לחשוב
מה הוא מייצר אבל כלום לא עולה לי לראש) הוא מנהל שיחה הזויה
עם שותפו על כתרים ורופאי שיניים , משהו על עלויות מוגזמות וגז
צחוק אבל אני מאבד עניין מהר ובוהה בספסל. מרגיש חלש , לא ערני
... ישנתי מספיק אומנם ואני ער כבר שעתיים.
שני חיילות מתיישבות בתחנה, מחכות לאוטובוס מהביתן הסמוך שמלא
בחיילים, האחת מסבירה לשניה שהיא לא מתפקדת בתור פקידה אלא היא
רכ"אית והשניה כושלת בלהבין את ההבדל, הראשונה מבארת ומפרטת
באופן גרפי עד כדי כאב כל אלמנט קטנטן ותחום אחריות הקשור
לעבודה והשניה בוהה בה באטימות.. הן עושות לי כאב ראש ואיכשהו
התסכול עובר בתוכי ואני פולט שרכ"אית זאת פקידת כח אדם,
הראשונה נועצת בי מבט שטני וגוערת עלי שזה לא ענייני ושאני אל
מבין כלום ועוזבת עם חברתה בעצבנות לביתן המוצא שלהן.
אני נזכר בשירות הצבאי שלי ומוטח את השרוולים שלי עד האצבעות
מחשש שיראו את החתכים בידי. אני בוהה בחולה נפש שמדבר על
הכתרים והוא בערך בגובה שלי והוא בערך בגילי והוא מתהלך ומדבר
בכבדות כנראה בגלל הכדורים שהוא צריך לקחת ואני חושב כמה אני
הייתי קרוב להגיע למצב הזה ואני נלחץ ויוצא מהביתן ומנסה לכוון
את המחשבה שלי לנושאים אחרים בחוסר הצלחה.
אשה מתקרבת אלנו שואלת אותי אם אני יודע איפה ממקום איזה משרד
רואי חשבון שהיא אמורה להגיע לראיון עבודה בו ושהיא כבר מאחר
בחצי שעה, השיער שלה מחומצן והיא שמה יותר מידי איפור,אני אומר
לה שאין לי מושג למרות שאני יודע והיא נגשת לחולי נפש ואני
מפתח באופן תמוה רגשות אשם לגבי העיניין.
האוטובוס מגיע באיחור של שתי דקות. אני רואה את חברה של אחותי
שאני לא ממש מחבב שעובדת איתי באותו הבניין ואני מנסה להתחמק
מיצירת קשר עין (אני די בטוח שהפעולה הדדית) ואני סורק את
האוטובוס לאתר איזה ילד אחד שאני לא ממש מכיר שתמיד היה מנהל
איתי שיחות חולין תמוהות בנסיעה ואחרונה נראה שהוא נעלם כאילו
בלעה אותו האדמה, ואני לא ממש בטוח למה אבל אני מתחיל לדמיין
מה עלה בגורלו, אני שוקל לקפוץ לבקר בסופר שבו הוא עובד בשביל
לבדוק אם הוא עדיין חי.  
הנהג מודיע לבחורה שחיפשה את משרד רואי החשבון שזו התחנה שלה
ואני מרגיש פחות חרא לגבי עצמי בידיעה שהיא הצליחה להסתדר בכל
מקרה. התחנה שלי היא עוד שלוש עצירות ואני חושב על ברכת השלום
המזוייפת שאני עתיד לברך את עמיתי בכניסתי , על כל הניירת
שמחכה לי , על שותפתי המבוגרת שמתנכלת לכל דבר שאני עושה כדי
להאיר את עצמה באור טוב יותר מול הבוסית ואני שוקל להתפטר
ומנסה להגיד לעצמי שאני יעבוד שם רק עד שאתחיל ללמוד באוקטובר
ושכדאי לי להתאפק עוד כמה חודשים בגלל שאני צריך את הכסף.
האוטובוס מתקרב לתחנה ואני ואני מדמיין שהוא מדלג עליה וממשיך
הלאה ,עובר את איזור התעשיה , יוצא מן העיר ,ממשיך דרך נופים
פסטורלים למקומות שמעולם ידעתי שהיו קיימים ולבסוף מתרסק אל
תוך האוקינוס האטלנטי. משהו הקדים אותי לכפתור ה"עצור" כנראה
חברתה של אחותי, אני יוצא וממשיך ברגל לבניין המשרדים.