[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







המיילל ברוח
/
פגישה עם משורר

באותו לילה עמדתי לפני ביתו של המשורר וחיכיתי. זכרתי את הפעם
הראשונה שביקרתי בבית הזה, אז לא חשבתי שכך נראה בית של משורר,
אבל הפעם, כשבחנתי אותו, ראיתי. את קירות האבן האפרוריים,
חוסים בצלו של עץ גבוה, מתפוררים בדממה, כמו מילים. צעדתי לאט
ורגליי דורכות באדמה הבוצית מסביב לעץ, שוקעות עם כל צעד.
מילים שפעם סרבו להיכתב עברו בראשי כמו תמונות, כמו קולות,
שחיפשתי כל השנים האלו ולא מצאתי. חשבתי על האירוניה שבמצבי,
איך דווקא מול ביתו של המשורר, צפות בי המילים שאף פעם לא עלה
בידי לכתוב.
ניגשתי לדלת, וידי נשלחה, מהוססת אבל ממוקדת במטרה - צלצלתי
בפעמון הכניסה. נביחות כלב קלושות, רעש של צלחות בכיור, ולבסוף
הדלת נפתחה. בלי מילים נכנסתי פנימה, אל הסלון הגדול, מסתכל
סביבי, בעיניים פעורות, כאילו בפעם הראשונה. הוא חייך, מופתע
לראותי. המון זמן לא התראינו. מה מביא אותך לכאן? הוא שאל,
ואני לא עניתי, עוד לא. גם לא נראה שהוא חיכה לתשובה.  הוא
חייך חצי חיוך, הידק את משקפיו העגולים לאפו, והתיישב בכורסתו.
פניו נשארו מרשימות כפי שזכרתי אותן. מרשימות באי השלמות שבהן,
אפילו בגסות של תווי הפנים. חייכתי, מטעמי נימוס, והתיישבתי על
הספה האדומה, מול ארון הספרים. הכלבה באה והשתרעה לידי, מחככת
בי את רגליה, מרחרחת אותי ועיניה הגדולות מביטות בי ברוך.
העברתי את ידי על ראשה, על פרוותה הנעימה, ואט אט צנח ראשי
לאחור. יכולתי להרגיש בכל גופי את העייפות משתלטת עליי, את
הרצון להיות במקום אחר, לא להיות כאן, אבל משהו החזיק אותי.
לפתע הוא קם, הלך אל המטבח, הוציא כוסות ושאל אם אני רוצה
לשתות משהו. אמרתי שכן, מים, תודה. הוא הגיש לי כוס והתיישב
בכורסה מולי. בחנתי אותו מקרוב, ישוב על הכורסה המרופטת הזאת.
איך הוא נראה... כמו איזה סבא זקן, גיחכתי בלבי. הוא הביט בי
בשתיקה. גם עיניו סקרו אותי, מנסות להבין את פשר הביקור
המפתיע. הוא חיכה שאומר משהו, שאשבור את האווירה המתוחה, אך
אני לא יכולתי להוציא מילה מהפה. החזקתי בידי את כוס הזכוכית,
לוגם ממנה מדי פעם, בוהה בהשתקפות שלי בתוך המים. איך הפנים
שלי נמתחות, רועדות, כמו המראות המעוותות האלו בקרקס, איך אני
נפתח, כמעט ממריא, ושוב נסגר.
לבסוף, פתח את פיו, ניסה לפתוח בשיחה, ואילו אני - מייד זינקתי
מהספה אל הספרייה הגדולה, מטייל על פניה, סוקר את מדפי הספרים.
זכרתי איך בפעם הראשונה שביקרתי בבית הזה, הדבר הראשון ששמתי
לב אליו היה ארון הספרים, שהיה בגודל כל הקיר בסלון. ניגשתי
לאזור של ספרי השירה. עיניי נעצמו לרגע, אולי מעייפות, ושוב
נפקחו. העברתי את אצבעותיי על הספרים, על המילים, בקנאה,
בהערכה.
הוא קם מהכורסה והתקרב אליי. יכולתי להרגיש אותו עומד מאחוריי.
מהר, לפני שמשהו ייאמר, שלחתי את ידי במהירות לתיק הצד שעוד
היה מונח על גופי, והוצאתי ממנו מחברת קטנה. נזכרתי, ככה
אמרתי, שרציתי להראות לך משהו. להראות לי משהו? הוא שאל בפליאה
ואני הנהנתי. הוא שאל מה זה, ואני עניתי: כמה שירים. בזמן
האחרון אני מנסה לכתוב שירה, וקיוויתי שתוכל לחוות עליהם דעה.
הושטתי לו את המחברת, מרגיש צביטה קטנה בלב על ששיקרתי. "בזמן
האחרון", גיחכתי לעצמי, חושב על השנים שהעברתי בניסיונות, תמיד
בניסיונות, לדבר, להרגיש, לחבר מילה ועוד מילה, לשמר כל תחושה
שזכיתי לה, בדממה ובזהירות, להניח טלאי אחר טלאי, ללא הצלחה.
אבל אולי בכל זאת, חשבתי, אולי בכל זאת, והמשורר, שכבר התיישב
בשולחן הכתיבה שלו, הסיר את משקפי הראייה והרכיב את משקפי
הקריאה, קרא בשקט במחברת, בוחן כל מילה. אני בטוח שהוא לא יודע
איך זה כשאתה נקרע בין מציאות לדמיון, מנסה ללקט פיסות מחשבה
ורגש, מנסה לקרוא לאמת שלך בשם. אני בטוח שלו הכל בא בקלות,
רואים את זה על הפנים שלו, הגאות.
התיישבתי בכסא מולו, ובחנתי את הבעתו הקפואה. הוא סיים לקרוא
שיר אחד, עבר לשני, סיים ועבר לשלישי, ואז הניח את המחברת. הוא
שיגר אליי מבט קר, ואמר שזה רע ולא שיר בכלל. הוא קרא שוב.
השירים האלו פשוט כתובים לא נכון, הוא אמר, הרצף נקטע בהמון
מקומות, התיאורים מלאים מדי, גם  הבחירה של המילים לא נכונה,
הוסיף, ובכלל, אתה חוזר יותר מדי על אותן מילים, ובצורה כל כך
מייגעת... הנה, למשל, רק בשיר הראשון מופיעה המילה "נפש" ארבע
פעמים, אתה לא יכול לעשות את זה, אלא אם כן יש לך קו קבוע
שהשיר הולך בו, ואין לך. והמפתח הלשוני... הוא פשוט לא טוב.
אתה עוד לא מצאת אחד שיתאים לך, זה לא מספיק מקורי. הוא הביט
בפניי, הביט בי משחק עם העיפרון שעל השולחן שלו, מקשקש על
דפים, שומר על ארשת יציבה. מתחת לשולחן רגליי רעדו. אני מצטער
אם אני נשמע נוקשה, הוא אמר, אבל שירה זה עניין רגיש, וצריך
לגשת אליו ברגישות הולמת. אתה לא יכול לקשקש כמה מילים על הדף,
ולקרוא לזה שירה. אתה צריך לקשר את הרעיונות שלך בצורה תקינה.

אמרתי תודה על ההערות, לקחתי את המחברת ותחבתי אותה לתיק. רק
אז, סוף סוף, פניו התרככו והוא הביט בי בחמלה. בטח הוא חשב
לעצמו איזה מסכן אני, ילדון שניסה את מזלו בשירה, ואיזה משורר
אחד קטל אותו. אולי הוא אפילו מצטער, מתחרט, חושב שהיה יכול
להעביר את המסר שלו בצורה יותר נעימה. אבל אין לו על מה
להתחרט, הוא לא ניפץ את עולמי, אלא רק אישר את מה שידעתי כבר
קודם.
אמרתי שאני חייב ללכת, נתראה שוב בקרוב, והכלבה קפצה עליי
בדרכי החוצה. רוח קרירה נשבה, מזעזעת את ענפי העץ הגדול שבצלו
חוסה בית המשורר. האדמה עדיין הייתה בוצית, והמילים עדיין
התפוררו. יצאתי דרך שער הברזל הגדול ופסעתי ברחוב, ויצאתי,
מתוך הסמטאות הצרות אל הכבישים הרחבים, בין יום ללילה, עוד
מקווה למצוא את המפתח הלשוני שיפתח את לבי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
המחשב שלי מאוד
טיפש! הוא כל
הזמן קורא לי
בשם של אח שלי,
באמת, תסתכלו
בצד, הוא אומר
לי "שלום".

בלונדינית מנסה
להבין מה אח שלה
מוצא במכונה שלא
יודעת לייבש
שיער.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/4/05 13:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
המיילל ברוח

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה