אם אני אגיד שכבר לא איכפת לי זה יהיה אמנם שקר אבל לא בצבע
שחור...
הכל נופל, הכל מועד, הכל מתרסק לכיוון אחד (לא למעלה)
איך זה קרה??? אין לי מושג. בכל פעם שאני מנסה להסביר לעצמי מה
הולך בכלל ולמה הכל כל כך מסובך ואיך לעזאזל זה הגיע לכזה מצב
מבלי ששמתי לב, אני מתבלבלת שוב, מתעייפת ונרדמת.
ניסינו לדבר, ניסינו לשנות, למה לא מצליח לנו?
אמרו לי להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות, הקשבתי... (תודה דנה) אז
למה שוב רבנו אתמול? אני מתאמצת וכבר לא זוכרת מה המטרה, מנסה
לשנות וכבר שכחתי את מה.
אומרים תמיד באסיפות הורים שצריך להתחיל מהטוב ורק אחר-כך
לעבור לדברים הפחות טובים... בחרתי להתחיל מהדברים שעושים לי
הכי חרא - מסיבה פשוטה מאוד, כי יש כל כך הרבה טוב שבא אחר
כך...
אם אני אגיד עכשיו שיש לי מושג מה אני רוצה לכתוב או להגיד?
אין לי מושג.
כותבת, סתם ככה... אולי מתוך יאוש, אולי מהרצון להעיר אותך,
אותנו, אולי בגלל שיותר מדי כואב לי לחשוב על לאבד אותך והדבר
היחידי שמפחיד אותי הוא שמא יום אחד יפסיק לכאוב ולא יהיה לי
אכפת אם את חלק מהחיים שלי או לא חלק מהחיים שלי.
מפחדת מלהפוך לאפטית, מפחדת שאת תהפכי לכזאת.
לפתוח דף חדש... את חושבת שמאוחר מדי?
או שאת כמוני מרגישה שמרוב שהסתבכנו עם עצמנו שכחנו כבר למה
הגענו למצב הזה ואיך יוצאים ממנו?
את חושבת שהתרגלנו? פשוט להסתדר עם הקשר הקיים? אם תגידי לי
שכן, יהיה לי עצוב.
אפקט המראה - הצירוף מילים שחוזר על עצמו הפך כבר למילה מנחה
בתנ"ך שלנו.
תמיד אומרים לי שהנורות האדומות אצלי נדלקות מאוחר מדי... נראה
לי שגם הפעם זה קרה - והתחלתי להבין את הדברים ממש ביום של
הבגרות בספורט.
"אוקיי ליאור"... "אוקיי נוי"... "ליאור"... "נוי...
"ליאור"... "נוי"... "ליאור"... "נוי"
אוף - וזה כזה עצוב כי לא יכולתי למצוא דוגמא יותר טובה לקשר
הדפוק שלנו. משחק מפגר שהפעם לא היווה יותר מדי חשיבות אבל הוא
בא ומתבטא בגדול כבסיס לריבים היותר רציניים.
וממתי כל זה התחיל בכלל - מתי פספסתי את הפתיחה???
ולמה לעזאזל אנחנו לא מתייאשות כבר?
לא רוצה להתייאש, אוף!
כבר אמרתי לך פעם כמה את חשובה לי?
כמה אני אוהבת אותך? או שאולי אני צריכה לכתוב את זה כעובדות
ולא עם סימן שאלה בסוף?
אני אוהבת אותך! את חשובה לי! את יודעת את זה, ברור שאני יודעת
שאת יודעת את זה (שאת יודעת שאני יודעת שאת יודעת שאני יודעת
שאת יודעת שאת זה) או שנסחפתי קצת.
את חברה מדהימה, באמת, לא מוצאים הרבה כמוך. ולא, אני לא אומרת
את זה בגלל שהיית פה לצידי רק מתי שרציתי ואני לא אומרת את זה
בגלל שכל כך תמכת בי, לא משנה מה עשיתי ומה קרה, ואם את חושבת
שזה מה שהחזיק את הקשר את כל כך טועה.
ולא, אני לא אומרת את זה בגלל שאני "מאוהבת" בך ובגלל השטות
הזאת שמזמן עשיתי עלייה "delet"
ואני באמת שלא אומרת את זה בגלל כל הדברים שבגללם כל כך בכית
באותו יום.
אני אומרת את זה כי את באמת כזאת... כי כן, כיף לי להיות איתך,
והכי כיף לי לצחוק איתך (או עלייך) וכיף לי לצאת איתך ולבלות
איתך, וכשאת לא איתי אז אני ממש מרגישה בחסרונך.
אני אומרת את הדברים האלה כי את חשובה לי ואני לא רוצה לדמיין
את עצמי עם חברות ועדיין בלעדייך - לא כיף לי.
אני אומרת את זה כי אני מתגעגעת אלייך, אני מתגעגעת לליאור
ונוי שכל כך אהבו את זה שהן יותר מתקרבות ויוצרות קשר שהוא
מעבר, אני מתגעגעת לקשר שכולם אמרו עליו דברים כל כך טובים...
אני מתגעגעת לצחוקים שלנו (בעצם לשיא ואז לירידה החדה שלך) אני
מתגעגעת לשיחות הרגילות שלנו, בלי הצעקות, הבכי והשתיקות...
ואני מתגעגעת אלייך.
אני לא רוצה שתבכי - אני כותבת את הדברים עכשיו ובוכה אז אולי
בגלל זה... אני לא רוצה שהקשר שלנו יהיה לא יותר מעוד קושי
בחיים של שתינו.
אני אוהבת אותך ומוכנה לעשות עוד כל כך הרבה מעבר למונולוג
בכדי שנזכה שוב בקשר המדהים שאבד בזכרוננו.