24.1.04 לילה
אני לא מצליחה לישון. אני עייפה.
פיהוק.
ממ... זה רק אני או שבמרפסת של השכנים יש מפלצת אדומה? העייפות
משפיעה עלי. אה! היא זזה. טב, טוב, אולי כדאי שאני אנסה להכריח
את עצמי לישון.
שיט, יש פה ג'וק. אחלה, עכשיו אני לא אצליח להירדם בחיים. אוף,
הוא בטח יעלה עלי בלילה וישן לי מאחורי האוזן. נשבעת לכם, זה
נכון, פעם אמרו לי את זה.
טוב התחפפתי,
לילה טוב.

25.1.04 בוקר
אה, בסוף לא ישנתי כמעט. הא! עכשיו הג'וק לא ישן לי באוזן, אני
בטוחה. נראה לי... כן, כן. אני בטוחה. צריך ללכת לבית ספר...
wish me luck I'm going to hell

26.1.04 בוקר
גשם, והרבה!

29.1.04
בנים מסריחים. לא, באמת. תמיד הכיתה מלאה בריח של זיעה אחרי
שיעור ספורט. זה פשוט נורא.

2.2.04
רבתי עם ההורים בגלל התעודה. זה הלך ככה:
אימא: "סתיו! איפה התעודה?"
סתיו: "לא יודעת. איבדתי אותה."
אימא: "איך הספקת?! היום קיבלת אותה."
סתיו: "אבל זה לא ממש חשוב, זה רק מספרים. ובכל מקרה אני זוכרת
את הציונים שלי."
אימא: "אה-הא, כן. אז קיבלת 100 בהכל?"
סתיו: "איך ידעת?"
אימא: "אוקיי, תני לי אותה."
סתיו: "אוף, לא עבד."
אגב, זה לא הריב. הצעקות באו אחרי שהיא ראתה מה הציונים שלי
באמת.

3.2.04
אני תכף הולכת לישון אז החלטתי לכתוב קצת.
...
...
...
אה... אין לי מה לכתוב.

3.3.04
אח, אני שונאת עקבים. מי הטיפש שחשב על זה? יצאתי לדייט עם
מישהו וכל הדייט סבלתי מכאבים, אני חושבת שחוץ מזה שהיה לי קשה
ללכת עם הנעליים האלה, הן גם היו קטנות עלי באיזה שלוש מידות.
לקחתי את הנעליים מחברה, צוציקית כזאת.
הדייט הלך מסריח, אגב. הוא מדבר ומדבר וכל מה שאני מצליחה
לחשוב עליו זה "פאק! כואב לי כל כך!!!" והוא גם לא מנשק משהו.
יש לי יבלות. או הפרעה באישיות.

4.3.04
אלוהים שבשמיים, מי נתן לאיזו פקאצה שאף אחד לא מכיר לשיר? אני
אפילו לא יודעת איך קוראים לה (המוח שלי הדחיק את זה), אבל אני
רק יודעת שהיא הייתה בלונדינית (עם שורשים שחורים), עם ציצים
גדולים (סיליקון) ובגדים ורודים שאני חושבת שהיא לקחה מבובת
ברבי. הכוונה היא גם בגודל.
טוב, בכל מקרה השיר שהיא שרה היה משהו כזה:
תבין כבר,
אוווווו... תבין כבר
יה, יה, יה, תבין כבר.
תביןןןןןןןן כברררר שאני אוהבת רק אותך.
תבין,
אבל תבין כבר.
כן, כן, כן, תבין.
אני אוהבת רק אותך!
כ-י-ש-ר-ו-ן !

23.5.04
אני מתנצלת שלא כתבתי הרבה זמן, לא היה לי חשק כל כך.
ההוא שיצאתי איתו לדייט, אז משום מה יצאתי איתו אחרי חודשיים
בערך שוב לדייט (בלי עקבים הפעם) ופתאום זה היה שונה (אולי
בגלל העקבים). הוא היה ממש נחמד וכשלא הייתי מרוכזת רק ביבלות
שברגליים שלי, מסתבר שהוא מנשק לא רע בכלל. האמת, בחור
לעניין.
רק חבל שאחרי שבועיים שיצאנו יחד (וכמובן שהספקתי להתאהב מעל
הראש בזמן קצר זה), הוא החליט להודיע לי שהוא גיי ושהוא יוצא
מארון.
ההלם עוד לא עבר.

25.5.04
יש מישהו חדש, חמוד. הכרחתי אותו לנסות לנשק בן כדי לבדוק אם
זה עושה לו משהו. הוא לא הסכים אפילו לחשוב על הרעיון.
אני לא מסתכנת יותר. נראה לי שהוא הומופוב. אני אתן לו צ'אנס.

26.5.04 לילה
הייתי היום בקיבוץ עם המשפחה. היה נחמד, רק שהלחיים שלי אדומות
מרוב צביטות של אנשים שלא ראו אותי מגיל שש בערך. "איך גדלת!"
כולם אומרים ומסתכלים לי על הציצים.
והאמת, שאפילו מצאתי את עצמי מתגעגעת לבחור החדש. ממש אחרי
שכתבתי אתמול, אז נפגשתי איתו והתנשקנו.
הוא חמוד!!!

26.5.04 אחרי 5 דקות
הוא חמוד!!!

26.5.04 אחרי דקה
הוא כל כך חמוד!!!

27.5.04 בוקר
הוא חמוד!!! טוב, טוב די. עפתי לבית ספר.

1.6.04
הוא נסע לחו"ל עם המשפחה שלו (החמוד, אם אתם תוהים. עדיין לא
החלפתי אותו). אבל האמת, שאני לא כל כך מתגעגעת. אני מרגישה
קצת חופשיה פתאום. נראה, אולי זה ישתנה כשהוא יחזור... בעוד
יומיים.

3.6.04 צהריים
אני די מבולבלת. הוא חזר, ועוד לא פגשתי אותו. אולי כדאי שאני
אחליף נושא כדי לא להתבאס מחדש.
היום הלכתי לקנות בגד ים. כחול כזה, נחמד. אז לפני שמצאתי
אותו, אמא הציעה לי למדוד אחד אדום, די קטן. קטן. מאוד קטן.
פיצי. ואז מה שקרה זה שמדדתי אותו וחצי מהציצי היה לי בחוץ
והמוכרת פותחת את הוילון של החדר מדידה מבלי להזהיר אותי, ואני
כולי בהלם והיא מתבוננת לה בכיף ואז אומרת: "וואו, זה נראה
עלייך פשוט מדהים, מתוקה!" סגרתי את הוילון והחלפתי לבגדים שלי
וברחנו משם...
אלוהים, אני מפחדת.

3.6.04 ערב
פדופיליה זה גם עם נשים! אבא צחק עלי כשאמא סיפרה לו.

4.6.04
נפגשתי איתו. החלטתי שאני נפרדת ממנו בקרוב. אני רק צריכה
למצוא את הזמן המתאים.
שמעו קטע. לפני כמה ימים אמא סיפרה לאבא שיש לי חבר (אמא פשוט
התסכלה עלי ואמרה "יש לך חבר, נכון?" לא יכולתי להכחיש. אני
חלשה כל כך). ואז התנהלה שיחה שכזו:
אבא: "אמא סיפרה לי שיש לך חבר..."
אני: "אה-הא."
אבא: "מה אתם עושים כשאתם ביחד?"
אני: "אבא!"
אמא: "אדי!"
אבא: "טוב בכל מקרה, אם את צריכה יש לאח שלך קונדומים את יכולה
לקחת ממנו."
אני: "אבא, אני בת 14!"
אמא: "אדי, היא בת 14!"
אבא: "כן, אני יודע. בהצלחה."

שיהיה בריא.
אני מפחדת, אני פשוט מפחדת. קודם תקרית הבגד-ים ועכשיו זה.
אלוהים.

12.6.04
נפרדתי ממנו. לפני שבוע בערך, אבל לא היה לי זמן כל כך לכתוב,
כי סבא בבית חולים. הכל נפל עלי כל כך מהר. נפרדתי ממנו ויום
אחרי הודיעו לי שסבא חולה בסרטן ושהוא בבית חולים ואז כל כך
הייתי צריכה אותו, אבל נפרדתי ממנו. והוא כעס עלי והוא לא רצה
לשמוע ממני שום דבר.
ועכשיו אני לבד.

14.6.04 בוקר
אני לא רוצה ללכת למקום הזה, אני לא רוצה ללכת לבית ספר.
יש לו מישהי חדשה כל כך מהר. זה קשה לי ואני מתגעגעת אליו. אבל
לפחות דבר אחד טוב קרה - סבא חזר הביתה. למרות שהוא לא זז
מהמיטה, לפחות יש קצת שיפור.

27.6.04
חופש!!! סוף סוף. חופש!!! אין בית ספר לחודשיים וחצי!!! אני
חופשיהההה! יש אלוהים!
ואני כבר לא ממש חושבת עליו. אנחנו בכלל לא בקשר, וזה כבר לא
מפריע לי כמו פעם. אולי אני לא כל כך חלשה כמו שחשבתי.
אולי...

8.7.04
כתבתי שיר! בעצם, רק פזמון:
הוא מכור למין,
פוקר והרואין.
הוא יודע אהבה,
רק כשהוא מסתכל על עצמו במראה.
זה טפשי כזה, אבל זה יוצא יפה יחד עם גיטרה. יש לי כבר אקורדים
והבתים בבנייה. אני יותר מאושרת מפעם (:

16.7.04
ב-12 היה לעוז, אחי הגדול, יום הולדת. היה חביב. חוץ מהמכות.

18.7.04
עשיתי משהו שאסור היה לי לעשות. רק חברה אחת יודעת על זה. כואב
לי. שוב נזכרתי בו ושוב המצב של סבא התדרדר. אני טיפשה.

20.7.04 לפנות בוקר
אני לא ישנה טוב כבר שבוע בערך. נמאס לי לפגוע בעצמי.

21.7.04 לילה
שוב אין שינה, שוב אני מיואשת. ואןי לי כוח לצאת. לא יצאתי כבר
שבועיים בערך. רק טלויזיה. לבהות בה מבלי לשים לב לתוכן של מה
שמופיע על המסך. לבכות לתוך הכרית. לבקר את סבא ולהוציא את
הזבל, אלה הפעמים היחידות שאני יוצאת מהבית.

29.7.04
למה אני לא מצליחה לשכוח אותו? עבר הרבה זמן כבר. לא אכפת לו
ממני, הוא לא אוהב אותי ואפילו לא רוצה לדבר איתי או לראות
אותי. ולא ראיתי אותו מאז שהתחיל החופש. אני לא חושבת שאני
בכלל רוצה לראות אותו. פשוט עדיף שלא.
זה כואב.

2.8.04
אני יוצאת מדעתי. הכל מסתבך, כל החיים שלי מתהפכים כל שבוע.
הייתי בהופעה של להקה שאני אוהבת וזה עשה לי מצב רוח טוב.
יצאתי מהדיכאון, קמתי מהמיטה, כיביתי את הטלויזיה. והכל בגלל
שיחת טלפון של חברה שהציעה לי ללכת להופעה. זה היה מדהים.
ההתרגשות, הציפייה עד שהם עלו לבמה, לצרוח את השירים, האדרנלין
שזורם בדם ולא נעלם עד לצליל האחרון הדוהה ברקע. עכשיו אני
נכנסת למיטה רק כדי לישון. לא כדי להתכרבל שם שעות ולבכות.

18.8.04 אחה"צ
יום הולדת היום. מזל טוב לי!

22.10.04
וואו. פשוט עבר המון זמן. אז ככה עדכונים:
סבא, אותו מצב.
הבחור, נשכח ונעלם לפני חודשיים-שלושה כבר.
אני. טוב, המצב משתפר. יש לי ראסטות! כן, כן, אחרי הרבה זמן של
הבטחות, קיימתי. אמא צרחה שעות, אבא גיחך וצילם, והחברים
אהבו.

27.11.04
אני מפסיקה לכתוב. אני שורפת את היומן. זהו, אני מתחילה מחדש.
פירקתי את הראסטות והבטחתי לעצמי לדאוג יותר לבית ולמשפחה
ולבקר יותר את סבא.

10.12.04
לא יכולתי לשרוף את היומן. טפשה שכמותי, תמיד זה ככה עם כל
ההבטחות שאני לא מקיימת וכמובן שחזרתי בזחילה אל היומן.
מחר הופעה!!!

14.12.04
היה נהדר, מעולה, מדהים!!! אין מה להוסיף.

1.1.05
HAPPY NEW YEAR!
בתקווה שתהיה לי שנה של התחלות חדשות, וחדשות טובות. הדבר
היחיד שאני רוצה זה שסבא יבריא, הדבר היחיד. אין לי יותר מה
לבקש חוץ מזה.

3.1.05
גשם! אח, עברה כמעט שנה. עברתי הרבה. כמו דיכאון ארוך ומעצבן
כמו שהיה לי בחופש. זה היה בתקופה שלא כתבתי כמה חודשים.
החלטתי לכתוב על זה עכשיו, כי לפעמים זה כל מה שבא לי לעשות.
לשקוע במיטה ולא לזוז לשום מקום. אבל אני חזקה מזה. עכשיו אני
במצב הרבה יותר טוב. אני בטוחה שהכל ישתפר בקרוב.

6.1.05
סבא נפטר. אמא בדיכאון והיא לא אכלה כבר יומיים. לאבא אין
עבודה.
הסכין קוראת לי. מחכה בארון, לוחשת את שמי.

פה נגמר היומן.