ההיזכרות בה מחקה את כל שידעתי על נשים בעבר: קרני שמש אדומות
חדרו מבעד לענני הבוקר. הם היו כצבע אפרסק. מאותו רגע ואילך -
ידעתי, שאם אחשוב על אישה, אחשוב עליה. תמימותי אבדה נוכח
גופה. לא יכולתי להאמין שהיא נכנסה לחיי רק למשך אותם כמה
רגעים בלבד.
אורח חייו של אדם משפיעים על דרך האהבה שלו, על תכלית האהבה,
על תפיסת האהבה. הייתי לכוד בהתחבטות שאין לה פיתרון. מצד אחד
זה היה קול ההיגיון, שהוחזק ונשלט בכוח התרבות: מצד שני היה
דחף פרימיטיבי, בלתי הגיוני, עז כמו כאב - לדפוק גוף אחר, חי
ונושם.