דבורה מצאה שדה חדש
ובו פרחים שלושה.
יום יום תמיד לשם עפה,
את צוף יומם, אספה, צברה.

יום אחד, בלי שום סיבה,
איחרה במעופה,
ליד שלושה פרחים קבועים,
אחד חדש מצאה.

יפה, הדור, מלא צוף והוד,
אולי, חשבה,
כבר לא אנדוד?
אליו נגשה, עצרה, רצתה.

עצרי, לוחש לה פרח בר,
"אם את רוצה אותי,
בלעדיות אני רוצה.
אחרת, תתעופפי."

"אבל אתה אחד נוסף,
הן כבר שלושה לי יש",
"אני שונה, מיצי חדש,
צופי מתוק מדבש".

עפה דבורה אל השלושה,
ואז שבה אליו.
"לא לא, לכי, איני מרשה,
בי בנפשי פגעת".

דבורה יפה התבלבלה,
שלושה תמורת אחד?
צופם הן טוב לי,
כמו צופו ומהו יתרונו?

עודה חושבת, בלי משים
שלחה מבט אל השלושה,
קבוצה נוספת של דבורים
עצרה, התנחלה.

שלושה פרחים נתנו, שמחו
היתה כזו חינגה
דבורה הבינה, רק  אחד לה
בשבילה הוא ב ל ע ד י.

חזרה אליו קצת נבוכה
כנפיה מושפלות,
איתך אני רוצה להיות,
תמיד רק עם צופך.

מאז חיים הם,
בשלום.
ודבש שניהם,
ממש חלום.