היא קמה ממיטתה, לובשת את מדיה, גופה החם נחשף לאוויר הקר של
דירה לילית באמצע ליל חורף אפל. גוף מתעטף בכותנה לבנה ומתחיל
לעלות טמפרטורה. היא  מכסה את ילדיה ונושקת לבעלה. חום גופו
ממגנט אותה לחזור למיטה, איך הייתה רוצה להישאר לישון הלילה
לצדו, לחבקו ולגלוש אל תוך החלומות יחד, היא מציצה בעצבנות
בשעון, כבר עשר וחצי, משמרת לילה מחכה לה... היא מביטה בקנאה
על בעלה העטוף בשמיכת פוך ענקית, לוקחת מטריה ובורחת החוצה.
היא צועדת ברחוב חשוך. הפנסים הצהובים מגבירים את תחושת
הבדידות, היא שומעת רק את צעדיה ומביטה בקנאה על חלונות
הבלוקים שמוארים עדיין, אך בשעה הקרובה יעברו למצב השקט. היא
צועדת לבדה, האוויר הקר מקרר את רגליה העטופות רק במכנס מדי
אחות דקיקים. מחשבות עוברות בראשה, פניה מעסות ועייפות. עוד
משמרת... עוד חולה שזקוק לי, עוד משימה לעשות...
מביטה אל תוך עצמה, אל תוך תחושת זרות בדידות ואומללות שמעוררת
בה משמרת הלילה הארורה,
והיא צועדת אל תוך המפלצת, בית החולים הענקי שבתוכו מחכה לה
המחלקה שלה.
השעה עשר וחצי בערב.

עברו תשע וחצי שעות, השעה שמונה בבוקר.

היא יצאה אל תוך הבוקר,
ביציאה המתין לה גל של אויר צח וקר,
היא הידקה את מעילה,
ונשמה אל תוכה את גל בניסיון למלא את גוף בחיים.
היא שוב צועדת בעייפות. המפלצת מאחוריה הולכת ומתרחקת, ויחד
אתה עוזבות אותה לאט לאט המחשבות על איש שצרח מכאבים והיא עמדה
מולו חסרת תועלת בלי לדעת כבר איזה טיפול נשאר לה להציע...
עוד עשרות פנים מעוותות בהבעת מחלה חולפות במבולגן מול פניה
ועם קצב הליכתה נהפכות לעיסה צבעונית ומעורפלת. גופה עייף וחסר
תועלת, תחושת רעב ועייפות, הראיה מעורפלת, החושים ירודים וגוף
מאיים להפר את שיווי המשקל.

היא דמיינה את מיטתה קרה וריקה מבעל אוהב, האיש כבר היה בדרכו
לעבודתו.
השמש כבר גבוה בשמיים, אין שום ענן, אנשים ממהרים לעבודה,
ילדים רועשים ומכוניות וציפורים מצפצפות.
והיא שוב מביטה אל תוך עצמה, אל תוך תחושת זרות בדידות
ואומללות שמותירה בה משמרת הלילה הארורה.