היום ה-1 באפריל קיבל את המשמעות האמיתית שלו.
יום של שקר, אכזבה ומירמה חסרת מעצורים.

בבוקר, השמש זרחה ופיזרה קרניים שובבות לכל מקום, הרוח לחשה
שירי אהבה ובשמיים היו עננים טהורים.
הסתכלתי לך בעיניים הכחולות, ויכלתי להרגיש! לא יודעת מה בדיוק
הרגשתי... אבל הרגשתי משהו.
פתאום הייתי מוכנה להיפתח אליך, לספר לך, ואולי אפילו... לא
משנה.

רציתי רק לראות אותך, להסתכל עליך ובשתיקה ארוכה להגיד לך
הכל.
רציתי שתניח את הידיים החמות שלך על המותניים שלי ותחבק אותי
חזק חזק.
רציתי כל כך הרבה... רציתי...

ואז ירד הערב, השמש שבדרך כלל הייתה שוקעת בעדינות לים, טבעה
הפעם. קרניה התקררו ופיזרו צינה מקפיאה... הרוח השתוללה, רמזה
על הבאות, והעננים השחירו והעלימו את הכוכבים שבדרך כלל הפיצו
קצת אור ועזרו.

בחושך המפחיד רצתי עד לבית שלך, כשהעקבים שלי נוקשים על
המדרכה... ואז זה קרה.

ביקשת ממני לא לקרוא את היצירה האחרונה שלך, אבל הייתי חייבת.
חיכיתי שתיכנס למקלחת ופתחתי את המחשב הנייד שלך. התחלתי
לקרוא:
"היום פגשתי את היצור הכי חמוד בעולם, ילדונת עם שיער שחור
ועיניים עצובות. הרגשתי שהיא לא יודעת להרגיש והחלטתי שאני זה
שאשנה את זה! כשהיא הסתכלה לי בעיניים הכחולות הרגשתי שהיא
מרגישה משהו! לא יודע מה בדיוק היא הרגישה, אבל משהו בטוח שכן.
היא הייתה מוכנה פתאום להיפתח אליי, לספר לי, ואולי אפילו...
לא משנה. אני יודע שהיא לא רצתה לדבר, בשתיקה ארוכה היא רצתה
להגיד לי הכל, רצתה שאני אניח את ידיי החמות על מותניה ואחבק
אותה חזק חזק. ואני מוכן למלא אחר כל רצונותיה וללמד אותה
להרגיש על מנת שאני אוכל לקבל את מה שתמיד חלמתי עליו - מישהי
בעולם עם נפש שחורה כמו שלי...
עצובה, פגועה, וכואבת..."

הוא כותב עם יותר מדי שלוש נקודות, חשבתי...
קמתי והלכתי.
עדיין לא מרגישה כלום.