איבדנו את עצמנו בין כל העשן הזה, וכל האורות הבוהקים.
אנחנו כבר לא יכולים לראות, אנחנו כבר לא רוצים לראות.
אפשר להגיד שמיצינו את העולם, בגיל הנעורים, מיצינו את עצמנו
בעולם.
הגיע הזמן לעבור הלאה, הגיע הזמן לצאת ממסך העשן הזה.
ילדי כחול לבן שכמותנו, שרצים בין העשב הכחול לבן הזה, וחולמים
על אדום, צהוב וירוק.
ילדים זה איסור. נערים, אנחנו נערים. החבר'ה האלו שצופים זה
כבר לא זה, ומוזיקה זה העניין.
הילדים האלו, סליחה, הנערים האלו שרק מדברים על איך למצוא את
הכוסית הבאה, אבל בלב חולמים על אהבה.
חבר'ה שכל יום שישי יוצאים עד אור הבוקר של שבת עם תעודת זהות
מזוייפת בכיס האחורי של הג'ינס הכחול לבן הזה, שקרענו אותו
במיוחד בשביל הפוזה, עם בקבוק הוודקה הזולה ביד אחת וביד
השנייה סיגריה איכותית, כי נובלס זה מנטליות של הקיבוץ, ואנחנו
הנוער של העיר.
האלו שבחיים לא יישבו מול הקיר ויחשבו על העתיד, האלו שבחיים
לא יעצרו ויעשו את מה שהם צריכים, ומה שהם רוצים. אלו שעושים
את מה שכולם עושים - כי כולם יודעים, וכולם מבינים.
החבר'ה בלי האינדבידואל, החבר'ה שמתיימרים להבין בפוליטיקה,
אבל בינתיים רק אומרים שערבי טוב זה ערבי מת.
אלו שחולמים כבר להגיע לגיל 18 בשביל לשמור על אמא והאחות
הקטנה, שהם כל כך אוהבים - אבל אף פעם לא מראים.
הנערים הללו שמרגישים כל כך בוגרים, שמיצו את החיים, כבר
מיצינו את החיים.
אנחנו חיים.
האלו עם האקדח ביד, שבוע לפני שהם מקבלים את העוזי.
החבר'ה עם המדים המסודרים, כי המפקד הוא היחיד שיקבע מה
לעשות.
הנערים שרק רוצים לחיות.
אנחנו, שאיבדנו את עצמנו בין כל העשן הזה, וכל האורות
הבוהקים.
אנחנו, שדפקנו לעצמנו כדור בראש, כדי להרגיש שפעם היינו חיים.