זה היכה בי כמו שוט בבשר החי, הבנתי לפתע שלכל דבר יש את זמנו
אך זה היה כל כך מפתיע שלא יכולתי לשאת את זה עוד והשאלה
היחידה שנשארה חרוטה במוחי הייתה "למה?"למה הוא? למה עכשיו?
למה זה קרה? למה זה מגיע לי? למה לא שמתי לב?

הוא היה מרשים, גבוה, חטוב, עיניו הנוצצות, המרשימות, העצובות
מעט נראו כאלו הוא לא מסתכל על אף אחד, אלא תמיד מעלינו, תמיד
למעלה. הוא היה מושלם מדיי, לעולם לא חשבתי שיהיה שלי. והיום
אחרי שהוא כבר היה שלי הוא פתאום נעלם, נבלע לו... אני לעולם
לא אשכח אותו.

אני תמיד אזכור איך הוא בא אליי, בפעם הראשונה, ישבתי לבד
במסיבה הראש היה מסוחרר מעט מהשתיה אבל הוא היה פיקח לגמרי הוא
שאל אם אפשר לשבת לידי ואני הבטתי בו בחשש שאולי הוא לא רציני,
ואמרתי לו כן, כך מכל הבנות היפות שבמסיבה שרקדו והשתוללו הוא
ניגש דווקא אליי. חשבתי שזה סימן שיש שם מישהו למעלה. עכשיו
אני שואלת למה הוא לקח לי אותו...

הוא תמיד היה מצחיק אותי, מרגש אותי, לעולם לא עלב בי, לעולם
לא צעק עליי...הוא תמיד שמר עליי, תמיד אהב אותי, תמיד חיבק
אותי וכעת שהוא איננו אני נאבדת ביני לבין עצמי, ולא יודעת מה
לעשות עוד, אולי להזיל דמעה, אבל דמעה לא תספיק בשבילו, הוא
היה מנגב לי אותה ואומר לי בקולו העמוק והגברי "לא שווה לבזבז
מים בשבילי" ושנינו היינו צוחקים כך, נהנים ביחד, מחובקים,
מתנשקים.

לא היה יום אחד שפיקפקתי בו, בשבילו הפסקתי כל מיני הרגלים
רעים שצברתי אך לעולם לא הפסקתי לשתות... לעולם...

הוא תמיד היה שותה איתי, לא משתכרים רק מתמסטלים ואז היינו
הולכים, עושים סיבוב, הייתי נופלת מידי פעם והוא היה צוחק
ומרים אותי, מחובקים ומצחקקים, הוא היה מחזיר אותי הביתה בשקט
כדי שההורים לא ישמעו, ולמרות הכל הם סמכו עליו, כמו שאני
סמכתי עליו.
את החיים הייתי נותנת בשבילו, את הכל...

אתמול שנסענו ביחד מהים הוא נפרד ממני, בדרכו, בלי ששמתי
לב,הוא חיבק אותי ואמר "תמיד אהבתי אותך, מהרגע הראשון שראיתי
אותך, במסיבה ההיא, אני לא אפסיק לחשוב עלייך לעולם!" ואני
האמנתי לו ועניתי חזרה "גם אני אוהבת אותך, אני לא אשרוד
בלעדייך, אתה תמיד תהיה שלי... נכון?"

הוא לא ענה לזה אף פעם, הוא רק אמר בשקט "את תשרדי..." נשק לי
והלך, הלך לחושך ואני ישנתי שינה טרופה, חלמתי עליו, על שנינו.
חלמתי שאנחנו באי טרופי, לבד. אני והוא, מחובקים כמו תמיד על
החול הלבן, רישרוש הים ברקע, אוכלים ביחד קוקוס מהעץ, צוחקים.


קמתי בבוקר ומצאתי פתק ממנו "תזכרי אותי", לא תיארתי לעצמי
שהוא התאבד, לא בצורה כזאת.

בצהריים הגיע אליי מפקח משטרה עם פסיכולוג והם סיפרו לי את זה,
התעלפתי על המקום, שעה שלמה לא התעוררתי ואחרי שהתעוררתי
בכיתי, לא הפסקתי לבכות לרגע, כאב לי, כל כך כאב לי, כמו שכואב
לי עכשיו.

לאט לאט סיפרו לי מה שקרה לו בבית, שאמא שלו שידעתי שמתה מתה
בגלל שאבא שלו הכה אותה, עד מוות. הם סיפרו לי שאבא שלו היה
מכה גם אותו, שהוא לא יכל לסבול את זה יותר, שחיפש מנוסה, שלא
גילה לי כי הוא התבייש, בכיתי, כעסתי על עצמי שלא ששמתי לב
שהאמנתי לו שהפצעים שיש לכל גופו הם מהעבודה הקשה שעשה ועכשיו
חשבתי על החלום המנופץ שלי, הוא כעת בגן- העדן הזה לבדו, אני
לא שם לצידו ושמתי לב שאת הים אני שונאת, וקוקוס אני מתעבת,
ושהשממה הזו היתה הורגת אותי וראיתי איך החלום הזה מתגשם.
לקראת הלילה כתבתי את המכתב הקשה ביותר בחיי, שבו סיפרתי להם
למה וביקשתי סליחה ואחרי המשפט הזה הלכתי לים כמו בחלום שלי,
נכנסתי לבפנים, השמש כבר שקעה והמים היו קרירים נכנסתי פנימה
וזעקתי ואז טבעתי.

התעוררתי במקום לבן-לבן, חשבתי שאני בגן עדן אבל הייתי רק בבית
חולים, אבל גופי היה מחובר למכונות, לא ראיתי רק שמעתי אותן,
לא יכולתי לשאוף בלי המכונה ושמעתי מישהו אומר משהו מעליי,
המכונות ניתקו ונשימתי הפסיקה, עכשיו אני באמת מתה... האמנם?

אז כעת אני יודעת זאת - חלומות לעיתים מתגשמים, בצורה מעוות
שכזו של החיים.