את הפרחים אשר היגשת לי,
לא לכדתי בתוך אגרטל
ולא הינחתי בפינה צוננת;
את הפרחים אשר היגשת לי,
פיזרתי על גופי העירום
ובסומק אשר בלחיי -
העצמתי את להט הארגמן שבתוכם.
ואתה, בדמעות אילמות
השקית אותם, בהיותם נתונים בי,
וביד רכה טיפחת את יפי מראיהם.
הייתי לך גן החובק שלל סחלבים
עזים בצבעם, מרבד למאווייך.
באלבום אהבתינו הינחתי אותם,
ולא בקשתי להמירם בשושנים.
ובהיותך יוצק מתוך לבך
אור-יקרות הנישא מכוכב שאיננו כבה,
הירח שהסמיק ממילים של אהבה -
לרגע החוויר;
מן הסתם היה, הוא, חושש
שמא אגיד לך: "בוא ניפרד".
7/3/05 |
