פרק 1.1 - "שני"

בוקר יום שלישי, ה-27 ליולי. נועם מתעורר בפתאומיות למה שנדמה
לו צרחה של בחורה. אך לאחר שהצליל דועך בראשו הוא מבין שהוא
התעורר לצלילי השעון המעורר. לפיו, השעה היא 08:00. הוא מתמתח
במיטתו ומגלה, להפתעתו, שעברה השני ריק מנוכחות אדם.

'לא שזה משנה', הוא חושב, 'היא לא הייתה משהו וגם ככה אני לא
זוכר את השם שלה'. כשהוא מנסה להיזכר יותר לעומק, האלכוהול
מפמפם בראשו חזק יותר. הוא לא מצליח לקבל תמונה של אתמול
בלילה.
נועם קם מהמיטה, לובש את החלק התחתון של המדים שלו וניגש
לשירותים.

הוא בוחן את השתקפותו במראה ומרים את ראשו בניסיון להציץ לתוך
אחד מנחיריו. לאחר שהם נראים מספיק מטופחים, נועם מחייך חיוך
רחב. "נועם, אח שלו, אתה כבר לא משקיע בעצמך כמו שהייתה משקיע
פעם." הוא גוחן לעבר הארונית הקטנה שמתחת לכיור ושולף ממנה
קופסה קטנה מפלסטיק. הוא מוציא ממנה חוט ארוך וירוק ומעביר
אותו בין שיניו, תוך שהוא נאנח בהנאה.

לפתע, החל צלצול פלאפון. זהו צלצול שנועם לא מכיר - והוא מגיע
מאחורי השידה בשירותים. המספר על הצג אינו מזוהה. "הלו?" נועם
עונה.

"נועם? זו שני." עונה הקול מהעבר השני. 'שני, שני...' הוא מנסה
לאמץ זיכרונו, 'אה! שני מאתמול בלילה... שיט, היא שכחה פה את
הפלאפון שלה?! איזה פאדיחה.'

למרות המבוכה, נועם שומר על טון הדיבור הרגיל שלו. "שני! בדיוק
חשבתי עלייך... מה קורה איתך?"

"אני בסדר... כמו שהבנת שכחתי את הפלאפון אצלך בבית."

"כן, הבנתי... אשאיר לך אותו בתיבת דואר היום אחר-הצהריים."

"לא, נועם, אני נוסעת היום לאילת. אני די צריכה אותו במיידי."

"אוקיי..." עונה נועם בהכנעה כאשר המילה בלועזית "שיט" חוזרת
בראשו.

"אז מה שאני מציעה הוא כזה: אני עכשיו בתחנת האוטובוס ליד
הקריה. אתה גם ככה עובר דרך כאן עוד חצי-שעה. תביא אותו אז."

"אחלה! ביי." נועם מנתק את השיחה. לאחר מספר שניות של ניתוח
המצב, הוא מבצע תנועה מדומה של בעיטה במכשיר כמו בכדורגל.

'כוס-עמאק עארס! איזה פאדיחה!' הוא חושב ו חוזר להתמקם מול
המראה. 'היא לא מכירה את המשמעות של זיון ללילה? בחורה
מטומטמת...'

הוא מוציא מתוך מגירה קופסה ודוחף את ידו פנימה. מתוכה הוא
חופן בידו חומר שנראה כמו ג'לי צהוב, שרוטט מכל תנועה קלה.
נועם מורח את הג'לי בשתי ידיו והעביר אותו על שיערו, כך שהוא
יראה דמוי קיפוד (שכרגע חובר לשקע חשמלי). הוא שולף את המכסה
מעל סכין הגילוח ומתחיל לעבור על עור הפנים שלו, ללא מריחת
קרם. הוא מותיר את הזקנקן שלו כפי-שהוא, מכיוון שהוא הסביר
לרס"ר הבסיס שלו שזה המקום היחידי בו צומח לו שיער ושהוא פטור
מגילוח.

לאחר שהוא עבר על הפנים שלו עם הסכין, הוא כמו-כן עובר על החזה
שלו, כשהוא נזהר במיוחד לגלח מסביב לפטמות. נועם שוטף את הסכין
במים חמים ומחזיר את המכסה למקום, לוקח את ארבעת סוגי
האפטר-שייב ומרסס לכל עבר.
'זהו', הוא חושב. 'מגנט בחורות. כרגיל.' הוא מביט על בבואתו
בראי ומדביק לה נשיקה רטובה במיוחד. הוא לובש חולצה לבנה, נועל
את נעלי הספורט שלו ומתחיל לספור את ההזמנות שמונחות ליד המיטה
שלו.
"מסיבת המאה! שוטים בחינם! רק 120 ש"ח כניסה!" רשום על אחד
מצדדיהן.

'מאה הזמנות יספיקו'. הוא חושב ותוחב את ההזמנות לתוך התיק-גב
שלו.  הוא נועל את דלת הכניסה ויוצא לדרכו.

לאחר כדקה הליכה, הוא מבצע סיבוב במקום וחוזר על צעדיו לכיוון
הבית, כששוב המילה הלועזית "שיט" מהדהדת בראשו. הוא חוזר
לביתו, לוקח את הפלאפון של שני וממשיך במסלולו בשנית.

כשנועם יוצא לרחוב בשנית, הוא שם לב שמשהו אינו כרגיל. הרחובות
נראים ריקים מאדם.

'בטח כולם בחופש'. הוא חושב וממשיך להלך לו בדרכו הרגילה.

לפתע מבחין נועם בדמות הרצה לכיוונו. זהו איש מבוגר, שכל בגדיו
בלויים וקרועים. האיש נתלה על מכנסיו של נועם, מנסה להחזיר
לעצמו את הנשימה הסדירה ומתחנן "תעזור לי! בבקשה! אתה חייב!".

נועם תחילה נחרד, אך במהרה מצליח להתעשת ודוחף את הזר מעליו.

"הומלס מטומטם, לך תחפש אל מי להיטפל!" הוא מנקה את הלכלוך
מחולצתו וממשיך בדרכו מבלי להסתכל אחורה.

לאחר דקות ספורות נועם מגיע לנקודת המפגש שלו עם שני. אך
להפתעתו שני לא שם.
'מטומטמת, איפה היא יכולה להיות?' וכשמחשבה זו התרוצצה בראשו,
הרגיש נועם יד על כתפו.

"סוף-סוף!" הוא רוטן, "הבאתי לך..."

"...את הפלאפון." נועם מתכוון לומר כשהוא מסתובב, בציפייה
לפגוש את שני. אך זוהי לא שני. לפחות, לא שנועם מצליח לזהות.
במקומה עומדת אישה, עם תווי פנים דומים לאלו של שני, רק ששערה
דליל בהרבה. במקום שבו אמורות להיות עיניים ישנה עין אחת לבנה
לחלוטין, והעין השנייה היא למעשה חור שמתוכו נוטף דם. אפה
מרוסק לחלוטין, חלק משיניה נשרו ולשונה משורבבת על שפתיה
התחתונות כשגם ממנה נוטף דם על בגדיה הקרועים והמטונפים.

"נועם..." אומרת האישה בקול הדומה לזה של צפרדע גוססת, כשהיא
מנסה להושיט יד בעלת ציפורניים שבורות לעבר פניו. נועם, שעדיין
לא מהבין מה בדיוק עומד מולו כרגע, נרתע ולוקח צעד לאחור.
האישה מגיבה במה שנראה כעלבון ומתנפלת עליו, מנסה לשרוט אותו
בציפורניה.

נועם, בתגובה, לופת את ידיה של האישה חזק ככל האפשר, אך נראה
שלאישה יותר כוח משלו והיא מצליחה לשרוט את צווארו. נועם, זועק
מכאבים, מקפל את רגליו כך שכפותיהן יתמקמו מתחת לבטנה של האישה
ומצליח לדחוף אותה מעליו. הוא קם על רגליו במהרה, צווארו מדמם,
ומתחיל לרוץ לעבר השער הדרומי של הקריה תוך שהוא זועק לקריאות
עזרה. אך אף-אחד לא עונה לו. נועם לא מעיז להביט לאחור, אך אין
לו צורך בכך - הוא יכול לשמוע את צעדיה הכבדים של האישה
אחריו.

'מה זה החרא הזה?!' הוא חושב, 'זו שני?! אני חושב בכל מקרה...
איך היא ידעה איך קוראים לי?! אבל... אם זו כן שני, אז מה עבר
עליה?!' מבטו מתמקד בכביש המוביל לשער הבסיס.

'הלוואי והוא פתוח... הלוואי והוא פתוח...' כשנועם לבסוף מגיע
לשער הבסיס, הוא מגלה שהוא נטוש לחלוטין ושהשער עצמו נעול.
בניסיון נואש, נועם נמסה לטפס על הגדר, אך לשווא. האישה מגיעה
ומתחילה להתקדם לעברו באיטיות. בהחלטה נועזת, נועם מסתובב אליה
ועומד מולה, פנים מול פנים.

"שני...? זאת את, שני?" האישה נעמדת ובוהה בו.

"זו באמת את!" נועם מושיט את ידו לעברה, "מה קרה לך?"

"כן, אני..." האישה מתחילה לענות בקולה הצרוד, אך לפתע משהו
משתלט עליה והיא נוגסת בכף ידו המושטת של נועם. נועם המופתע
מנסה להרחיק את ידו, אך האישה נוגסת בחוזקה כזו עד שהיא הצליחה
לקרוע חתיכה מכף ידו בפיה. נועם זועק בקולי-קולות, מחזיק את
ידו הפצועה ומתקשה להאמין למה שקורה. האישה לועסת את החתיכה
בפיה. שברי השיניים בפיה מתערבבים עם חתיכת הבשר הלעוסה ודם
ממשיך לנזול על לשונה - ומשם על צווארה.

נועם המבועת מנסה להזיז את רגליו, אך הן לא מצייתות לו. האישה
בולעת בחוזקה את החתיכה ונראית כמי שכרגע חווה את הסעודה הטובה
ביותר בחייה. "התרופה לכאב..." היא אומרת בקולה הנוראי וממקדת
את עינה הלבנה בעיניו של נועם.

נועם, ברגע נוסף של תעוזה, מחליט שאין לו שום-דבר להפסיד.
"בת-זונה!" הוא קורא ומתנפל על האישה. שניהם נופלים על הקרקע
והוא מתחיל לחבוט בראשה, כאשר בכל מכה של אגרופו נשמע כאילו
עצם אחרת נשברת בגופה של האישה. לבסוף הוא תופס את גולגולתה
ומרסק אותה על הרצפה לצליל עז של שבירה. האישה מפסיקה לזוז.

מתנשם ומתנשף נועם קם על רגליו ומתחיל לדדות לעבר הכביש הראשי,
מנסה להתעלם מהכאב. אך לאחר מספר צעדים הוא עוצר שוב למראה
עיניו: עשרות מכוניות מרוסקות, עולות באש, אחת לצד השנייה.
מאות אנשים מנסים להימלט לכל עבר כאשר הם נתקלים ביצורים
מדממים וקטועי איברים, דמויי בני-אדם, המתענגים על בשרם הטרי.

למרבה צערו של נועם, המחזה הנגלה לפניו מונע ממנו מלשמוע את
צעדי הריצה כבדים מאחוריו והוא מוטח למדרכה. זו שוב הייתה היא.
גופה הכבד מונע ממנו מלקום. האישה פוערת את פיה, דם מטפטף על
אחורי ראשו ונוזל עד לפניו החבולות.

"נועם..." היא אומרת בקולה המזעזע, "אני אוהבת אותך."

"זה היה רק זיון ללילה!" מגיב נועם בכעס.

היא זועקת כמי שכל עולמה חרב עליה ועוטפת את עורפו בשיניה.

דם משפריץ לכל עבר.