שתיים, עיניים
נוצצות מדמעות
ובינתיים לא עולות לגדות, לא פורצות
נצורות, אוגרות
עד שתגעשנה לא יחלוף זמן רב,
לא תנצרנה,
הגוף אינו כאחד הגופים
כמה יוכל, עד היכן ימשוך את המסע הזה.
למה את לא בוכה כמוני,
ומציגה פני דמות מלאכותית
מתהלכת כאילו המחר לא ישתנה,
רק צבעיו ישנו גוונם את אומרת, ותחושותיו זרדים בשיא הקיץ
חום מטורף, מבעיר לפתע חורשות
עולם מיואש שקובר נשמות צעירות,
ואדמה ובן זוגה שמים שמוסרים את בניהם לשממות,
והשממות הללו סרוגות בדם, שאיננו נקרש, לא ייקרש לעולם
תשארנה שתיים, זוג עיניים של בתכם הקטנה
שעדין כלל לא למדה לבכות . |
