אני כבר רגיל לזה. הנסיעה ברכבת בוקר בוקר כבר הפכה אצלי
לשגרה. כל פעם מחדש, אני מגלה יותר ויותר כמה אנשים שונים יש
בעולם הזה, וזה רק מנסיעה כל בוקר ברכבת. אני מעדיף את הרכבת,
היא הרבה יותר נוחה, יותר שקטה, והעיקר שאני לא מקבל בחילות
כמו שמקבלים אחרי 40 דקות של נסיעה באוטובוס. כידוע, נהגי
האוטובוס ברובם לא אנשים סבלניים, בעיקר כשזה נוגע לנוסעים
מאחור.

זה היה יום רגיל, כשאני וחבר עמדנו בתחנת הרכבת. מעבירים
"דאחקות" על חיינו ועברנו. כשעלינו לרכבת, הבחנו בבחורה חמודה,
שישבה לה שם על גרם המדרגות לקומה השנייה. היא לא חייכה, היא
כנראה הייתה עייפה, או לחלופין שבוזה. היא ישבה שם, והחזיקה את
מכשיר הטלפון הסלולארי שלה ביד. חיכתה למשהו. למה?

באותו יום כשירדנו מהרכבת, כמו שני ארנבים, התווכחנו אני וחברי
על מי היה צריך לדבר איתה ולשאול את שמה. יגידו שאנחנו
מלוכלכים, כי ניסינו להתחיל איתה. אבל יגידו מה שיגידו. היא
הייתה אחת הבחורות החמודות ביותר שראיתי מעודי. והיא ישבה שם.
לידי. חיכתה.

בוקר למחרת, איחרתי. הגעתי בדיוק כשהרכבת נכנסה לתחנה. גם היא
איחרה, אבל לא שמה לב שאני רץ מאחוריה על מנת להספיק את הרכבת.
היא פנתה לקרון ספציפי ואני אחריה, וכששינתה כיוון לקרון אחר
אני המשכתי אחריה. עכשיו, במקום שלה על גרם המדרגות אני ישבתי,
והיא עמדה לה לא רחוק מהמקום שעמדתי בו יום קודם.

הסתכלתי עליה. היא פשוט מקסימה! איך אלוהים יודע למקד מקור כה
גדול של אנרגיה לנקודה כה קטנה של יופי. זה מדהים. כל הנסיעה
התבוננתי בה. אומר לעצמי: אני חייב להגיד לה משהו, אני חייב
לשאול אם יש לה חבר. אבל אני מכיר את עצמי. אני לא אעשה את
זה.

רבע שעה של נסיעה הפכו לשעה, בעודי מהרהר באיך אני ניגש אליה,
מה אני אומר. הלב פועם כמו קטר. הדם זורם לי בעורקים כמו
REDBULL. אני גועש ומתרגש. אני בכלל לא יודע מה אני אגיד לה,
אפילו לא יודע אם אומר לה משהו אבל עדיין שוצף וקוצף מבפנים.
התחנה שלי מתקרבת. נפולת החלטה. אני אדבר איתה.

אבל מה אומר?! מה אשאל? הפנים שלה הורסות אותי. היא כל כך
חמודה. הייתי מבקש ממני רשות רק בשביל לשבת שם ולהתלהב מפניה
היפות. מצאתי! אני אומר לה משהו חזק, ואברח! כך שלא אצטרך
לעמוד מולה כשתטמיע את מה שאמרתי.

טעות. אבל אני עדיין לא יודע את זה. הרכבת עוצרת, אני קופץ
למטה ומגיעה אליה. אנשים מתחילים לרדת והיא חותכת אותי ע"מ
לעבור לצד השני. אני עוצר בא מסתכל בעיני ואומר: "פעם שניה
שאני רואה אותך כאן, ואני רוצה לומר לך שאת ממש חמודה!".

"תודה". היא הגיבה! ברור שהיא הגיבה. אבל איזה חיוך היא נתנה.
אני לא יודע אם יש לה חבר או לא, אבל אותו הבן אדם שיהיה קרוב
אליה מספיק ע"מ לקבל אישור לבהות בחיוך הוא בן אדם מאושר. רק
להתסכל בפניה, רק לשמוח בחיוכה. רק להעריך את בת-האנוש הזאת,
שאלוהים שם בה כל כך הרבה השקעה וכל כך הרבה יופי. פעם ראשונה
בחיים שאני באמת מבין מה הכוונה האמיתית של המילים: "יופי"
ו"הדר".

איזה חיוך. הוא אוכל אותי. זה לוקח רק שניה, אבל אני מתפרץ
מבפנים. היא כל כך מיוחדת!

וזהו. נגמר. ירדתי מהרכבת. אפילו לא הסתכלתי אחורה. השארתי
אותה שם בלי לבדוק מה שמה, אם אפשר לקבל את הטלפון שלה, אם
בכלל יש לה חבר. ברחתי. לא עמדתי בזה.

יום למחרת, בטוח שאני אראה אותה שוב ברכבת. מנסה להגיע בדיוק
באותו הזמן שהגעתי אתמול. היא לא שם. אני מחכה שכל האנשים
יעלו, אבל היא לא שם. אני עולה לרכבת, מאוכזב, וכועס על עצמי.

"אידיוט" ... זה כל מה שיש לי להגיד על עצמי. "אידיוט".