פראנק, החתול שלי, מת הלילה. כל הלילה הייתי איתו אצל הווטרינר
בחדר ניתוח, אבל לא היה מה לעשות. בשעה שלוש לפנות בוקר יצאתי
מהמרפאה, התנעתי את האוטו ונסעתי לכוון הבית, הכלוב היתום מונח
על המושב לידי. הדמעות כמו יושבות לי בזוית העין ממאנות בכל
תוקף לצאת, מוחי ריק ממחשבות, הפניה לרחוב שלי נשארה מאחור,
ובלי ממש לשים לב נסעתי בכביש הישן ההוא שהכרתי היטב עד לא
מזמן, אבל הלילה, קולו הרך של ג'ף בקלי זורם לי אל תוך הלב,
הוא נראה לי בודד מתמיד.
פראנק נעלם לפני שלושה ימים. כל לילה כשחזרתי מהעבודה הייתי
יוצאת לחפש אותו באזור, מסתובבת עם המכונית בכל הרחובות הקטנים
מסביב לבית שלי על 20 קמ"ש וחוזרת ללא הצלחה. הייתי נשכבת על
המיטה, מכבה את האור ושוכבת בחושך שעות. פוקחת ועוצמת עיניים
לסירוגין, מסדרת את הכריות כל פעם מחדש, מתהפכת מצד לצד,
מכריחה את עצמי להישאר שכובה מתחת לשמיכה ולא לקום אל הפלאפון
ולחייג את המספר שלו. או לבדוק איזה סרט סוג ג' יכול לעזור לי
להעביר את הלילה. אולי לשים איזה דיסק עצוב ושקט, לפתוח את
התריסים ולעשן כשמבטי דבוק בירח, מספרת לו את מכאובי עד שהם
מתאדים לאוויר. כשפראנק היה שוכב לי על הבטן הייתי מלטפת את
בטנו כבערך דקה, וגרגוריו היו לי כשיר ערש מתוק. ידעתי שזה לא
היה רעיון טוב לקחת אותו איתי לכאן, אבל לא יכולתי למנוע מעצמי
את הנחמה הקטנה הזו. ועכשיו הוא ברח, הייתי חושבת בכל לילה.
מהאגואיזם שלך הוא ברח. מהמיטה הזרה והחתולים הזרים שהפך להיות
בן ביתם הדחוי. מצלילי העיר המשונים והחדשים, מהגינה הקטנה
והמגבילה, מהטריטוריה המאיימת הזו עשוית הבטון. מהאגואיזם שלך
הוא ברח.
הרמזור אדום, ואני שוקלת אם לפנות או לעשות פרסה ולחזור הביתה.
כבר שני מחזורים אני עומדת שם ולא יכולה להחליט. בשעות האלו של
הלילה הכביש ריק ואפשר לראות את האורות הקרובים-רחוקים של
קלקיליה מנצנצים. אני בוהה בהם ונרגעת. המחזה הזה תמיד מילא בי
שלווה מסוימת, הייתי מביטה בהם שעות מהחלון מעל המיטה בלילות
שהוא היה עובד, גרגוריו של פראנק נשמעים במעומעם מבעד לדיסק
התורן המתנגן באיטיות. בשלב מסוים הייתי נרדמת, ומתעוררת
כשהמנעול היה מסתובב בדלת וצעדיו לכוון חדר השינה היו מפיחים
בי אושר.
"It's never over, a kingdom for a kiss upon her shoulder".
כשהרמזור הופך ירוק בפעם השלישית אני פונה באיטיות לכוון שער
המושב. קיר האבן הישן נראה לי הולם את הכניסה מהרגיל. השער
הצהוב נפתח באיטיות, חורק את מנגינתו העייפה. אלכס השומר מתקרב
אלי בצעדים מהירים ואני פותחת את החלון ומחזירה לו חיוך כנה.
"It's never over, all my riches for her smiles when I slept
so soft against her".
"הרבה זמן לא היית פה" הוא מציין אחרי ברכות השלום שהחלפנו.
"חודש" אני שומעת קול יוצא מגרוני, וקולטת פתאום כמה שנות אור
החודש הזה נראה באמת.
"It's never over, all my blood for the sweetness of her
laughter".
"נסעת או משהו? איפה היית?"
"לא לא, הייתי באזור..." אני אומרת בחיוך יבש, והוא מהנהן
בראשו כשותף לסוד שלא מזכירים.
"נו, אז חזרת?"
"It's never over, she's the tear that hangs inside my soul
forever".
הערב חזרתי מהעבודה עייפה וחסרת אנרגית מהרגיל. כל צעד
מהמכונית לדלת הבית היווה משימה לא פשוטה, שלא לדבר על סיבוב
המפתח במנעול וסגירת הדלת מאחורי. הבית היה חשוך, אמי נרדמה
מול הטלוויזיה כהרגלה מאז שהורי התגרשו. היא לא אוהבת לישון
לבד ועוד יותר לא אוהבת להודות בזה. מוזר כמה כל השנים ניסיתי
להתרחק ממנה ובסוף רק נדמה שהדמיון מורגש יותר בכל יום חדש,
חשבתי לעצמי בעודי מכסה אותה בזהירות. רק שלא תתעורר עכשיו, זה
הדבר האחרון שחסר לי. עודף הנחמדות והדאגה שלה מאז שחזרתי מציק
לי יותר מתקופות העצבים וההתמרמרות הרגילות שלה.
גררתי את עצמי למיטה בידיעה שלא משנה כמה אני עייפה, השעות
הקרובות יעברו בבהייה בתקרה ומחשבות אטומות שאי אפשר לנער.
הפשטתי את עצמי, פתחתי את התריסים והתכסיתי, משאירה את כפות
רגלי מחוץ לשמיכה. שילוב של חום וקור זה דבר נפלא בעת בדידות.
בחוץ אפשר לשמוע את האוטובוס האחרון עושה את דרכו לתחנה
המרכזית בכפר סבא, ואני מתחילה לחשוב אם לנהג יש אישה וילדים,
ואם הוא מרוויח מספיק כסף לפרנס את כולם ועדיין לטוס לפראג
ולפאריז פעמיים בשנה, כדרכן של משפחות בוהמיות נורמאליות
מצויות. אם אשתו עדיין אוהבת אותו ומתעוררת כשהוא נכנס הביתה,
רק כדי לברך אותו לשלום ולהגניב נשיקה לפני החלום הבא. אם הוא
מרוצה מהחיים שלו באופן כללי, אם שכח מהשאיפות שהיו לו בתור
נער, לכבוש את העולם או לפחות לשנות משהו קטן שייזכר לעד. אם
כשהוא מסתכל על ילדיו הוא רואה את עצמו, אם הוא מחנך אותם
שיבנו עולם טוב יותר, עם ערכים אמיתיים וצדק ואהבה. או שאולי
פשוט הוא התייאש מלכתחילה ולימד אותם ללכת בתוך העדר, בקווים
לבנים ושחורים, מבלי להביט לצדדים ולשאול שאלות מיותרות.
ואז קטע משהו את חוט המחשבה שלי. צליל מוכר שכזה, צרוד במקצת,
אולי הפעם יותר מהרגיל. היה נדמה לי ששמעתי אותו.
"נראה לי שכן. חזרתי." המילים האלה יצאו מהפה שלי בלי שום
מחשבה. לא היה לי צורך לטחון אותן עד דק בתוך ראשי היגע, לא
הרגשתי זרה להן או מנותקת מהן באף צורה שהיא. כל כך פשוט זה
היה, כמו לצפות מהצד איך חלקי פאזל שמישהו אחר מרכיב מסתדרים
במקומם הנכון ופתאום נוצרת תמונה ברורה. בתוכי לא ידעתי נכון
לא נכון, לא ניהלתי מלחמות בין טוב לרע, לא נקפתי אצבע בעד או
נגד מצפוני העיוור. פשוט כך. חזרתי.
והנה הגוש בגרון כבר דוחף החוצה, והעיניים מתחילות לשרוף.
בירכתי את אלכס ללילה טוב ולחצתי על הגז. גלגלי המכונית רועדים
מעל לפסי ההאטה ובורות הכביש, אך אני בקושי שמה לב. מגניבה מבט
אל עבר הכלוב הריק ולבי מתכווץ. עיניי דומעות עד כדי שקשה לי
לראות את הכביש. אני מכירה את הדרך הזו בעל פה ונדמה פתאום
כאילו נהגתי בה עוד אתמול, והלכתי ברגל לקנות חלב לקפה האחרון
של הלילה לפני כמה שעות בלבד, ושבכל יום בחודש האחרון הסתכלתי
על הבית חסר הטעם של הפרידמנים וחשבתי שאם לי היה כל כך הרבה
כסף וכל כך קצת טעם, הייתי לפחות שוכרת מעצבים במקום לתקוע גוש
בטון כתום, מפלצתי וחסר צורה באמצע מושב ישן וחמוד. אני מחנה
את האוטו ליד זה שלך, וזה נראה כל כך טבעי, שפתאום זה מכה בי.
הגעגוע כה חזק שקשה לי אפילו להתרומם מהמושב. האור דולק בעמעום
בסלון, ודרך החלון אפשר לראות חצי ממרקע הטלוויזיה. הסרט האהוב
על שנינו. טום קרוז מנשק את פנלופה היפה. הסרט רק התחיל ובא לי
פשוט להיכנס ולהתיישב לידך על הספה, להתכרבל בתוכך, לשאוף את
ריחך העדין, להקשיב ללבך פועם כמו היה מנגינה נושנה ומוכרת.
אבל אני עומדת על השביל עם הכלוב ביד ובוכה, לא מסוגלת לזוז
עוד צעד קדימה, אך גם לא לפנות לאחור. קפואה במקומי אני
מתיישבת על הכלוב מול הדלת. עידו, אני לוחשת. עידו, עידו,
עידו. אני מגבירה את קולי ומבטי תקוע בידית. עידו, עידו. אני
לוקחת נשימה והדבר היחיד שזז כרגע הן הדמעות על הלחיים שלי.
עידו. צעקתי כל כך חזק שכלבי הרחוב החלו נובחים. לא אכפת לי.
קול צעדים עמוקים שהשתוקקתי לשמוע. דלת נפתחת במהירות. נעלי
קיפי ומכנסי ג'ינס שקרועים בברך, וסווטשירט ירוק שקניתי לך
בטיול שלי ללונדון, כי הצבע מדגיש לך את העיניים. על הפנים אני
עוד לא יכולה להסתכל. עידו, אני לוחשת. עידו, עידו, עידו.
זרקתי על עצמי בגדים ורצתי לדלת הכניסה. הדלקתי את האור, ושם
הוא היה. מוכה וחבול, חצי זנבו התחתון נעלם כלא היה ובמקומו
נותרה עצם ובשר חשוף וקרוש דם. פלג גופו התחתון חסר צורה, ועצם
שוקו השמאלית בולטת החוצה דרך פצע אלים. פרוותו הג'ינג'ית הפכה
ברוב חלקי גופו לאפורה והייתה מלוכלכת ומלאה שריטות וקרחות
במקומות מסוימים. רק פניו נשארו כפי שהיו. הוא נשכב על שטיח
הכניסה ורק הביט בי וילל. קולו צרוד וחלש, אך זה היה הוא.
פראנק. מראהו העלוב הפך אותו למעין תירוץ מפחיד למה שהיה פעם
חתול יפה ומרשים. פחדתי אפילו להרים אותו. השארתי אותו שם,
והתרוצצתי בכל הבית. האוכל שהבאתי לו עניין אותו בערך לחצי
שנייה, ומהמים הוא שתה כל כך לאט שספק אם באמת הצליח להכניס
משהו לגרונו. שמתי אותו בתוך הכלוב, התקשרתי לווטרינר ויצאתי
לדרך. כל הנסיעה הוא לא הפסיד ליילל. דיברתי אליו עד שהגענו
כדי שלפחות יירגע קצת. הווטרינר כבר היה שם, והכניס אותו ישר
לחדר הניתוח. הלכתי אחריו אבל לא העזתי להסתכל. פשוט ישבתי שם
ושתקתי.
מכונית דרסה אותו והשאירה אותו על הכביש. לקחו לו שלושה ימים
לגרור את עצמו עם רגליו הקדמיות בחזרה הביתה. חלקו התחתון היה
משותק, עצם הזנב ושתי הרגליים האחוריות מרוסקות, וכך גם חוליות
עמוד השדרה התחתונות. הוא סבל מפציעות ודימומים פנימיים וגם
מהתייבשות חמורה. שעתיים ישבתי שם שותקת, בעוד הווטרינר נאבק
לשאוב ולאחות ולתפור. בסופו של דבר הוא הסתובב ואמר שאין
סיכוי, הפציעות הפנימיות חמורות מדי וחייבים להרדים אותו.
הנהנתי בראשי והוספתי להביט ברצפה. לאחר מספר דקות הוא השאיר
אותי עם פראנק לבד בחדר. הדמעות חנקו את גרוני, אך לא משנה כמה
ניסיתי הן לא יצאו החוצה. אני אוהבת לבכות, זה משחרר. לפי דעתי
אנשים שלא בוכים מפסידים הרבה, כמה זמן אפשר להסתובב עם עצב
בלי להוציא אותו החוצה? לבכות זו הרמוניה של הרגש. נשארתי בחדר
זמן קצר, נשענת על שולחן הנירוסטה הקר ומלטפת את ראשו של פראנק
כמו שתמיד אהב. גופו מכוסה בשמיכה, וממש לא רציתי לראות מה
נמצא מתחתיה.
נזכרתי איך יומיים אחרי שעברנו לגור ביחד, הבאת לי אותו, עם
סרט אדום מסביב לצוואר. מלך הקיטש אתה. לחמם אותך בלילות שאני
עובד, אמרת. ואני, עם כל הציניות שלי, פשוט נמסתי.
אני אלרגי לכלבים, אמרת לי, ואפילו שלמושב הכי מתאים איזה
דלמטי מקפץ שכזה, חתול נראה לי חיה יותר מוערכת. צריך לעבוד
קשה בשביל האהבה שלו. קצת כמוך. בקיצור הוא היה נורא חמוד ולא
היה לו בית, אז לקחתי אותו. ואני התנפלתי על שניכם בנשיקות,
ואז התכרבלנו שלושתנו על הספה וראינו את טום קרוז מנשק את
פנלופה היפה, ואתה נישקת לי את הראש והתלהבת כמו ילד קטן מאיך
שגור כזה קטן יכול לגרגר כל כך חזק.
"Lover, you should've come over, 'cause it's not too late."
ועכשיו זה שוב פעם רק אני ואתה. כמו מהתחלה.
הציטוטים בסיפור נלקחו משירו המדהים של האומן היפהפה
Jeff Buckley- Lover, you should've come over
שמי שלא מכיר- זו טעות מצערת מצדך! מומלץ בחום!!! |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.