וכאילו זו השביזות הקבועה שעוברת בי ודרכי, חיה נושמת ומרדימה
את התחושות, מתרפאת ע"י מקלחת חמה, בדיחה שהחבר זורק פתאום או
סתם איזה שוקולד טעים.
הגעתי למקום חדש, לבד, עם חששות, הכרתי אנשים ועברתי איתם מספר
חודשים קשים, מתישים אך יפים. לאחר תקופה מסוימת כולנו
התפצלנו, פיצול לקבוצות וכל אחד יצא לדרך חדשה עם אחד, שניים
או אפילו שלושה אנשים יחד איתו ואני יצאתי לבד, שוב, לדרך חדשה
ומלאת הפתעות, לא קלה, לא פשוטה ומלאת מטחים.
וזו שוב אותה שביזות שאני מכיר כל כך טוב ולא מבדידות ולא
מחוסר אהבה או דאגה, זוהי שביזות של חוסר תקווה מסוימת, או סתם
של עייפות ומחר בבוקר אני אתעורר במצב רוח טוב.
סיימתי דברים רבים בחיי וכשאני חושב על זה אין לי מושג איך
להתחיל דברים חדשים, שוב, כשאני עומד על קצה המחשבה ואין לי מה
לתכנן או לצפות.
"יהיה בסדר, הכל מסתדר בסופו של דבר"...
זה לא נדוש מדי להגיד את זה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ומסתבר
שזה לא יוצא מהתת מודע, חבל.
אני אהיה בסדר ואני יודע שהמצב יסתדר.
אני בונה לי משפחה חדשה, שוב, ויוצא למסלול חדש, יהיה קשה, לא
קל, אבל גם יהיה בסדר.
אין לי געגועים למשפחה הקודמת ואין לי רצון לחזור אליה למרות
שיש זכרונות מתוקים וטובים ויום אחד אני אחזור לפגוש אותה
ולהיות בחברתה אבל גם זה ייגמר.
בסך הכל כל המשפחות שהיו לי עד עכשיו יימחקו מראשי ואני אמצא
לי משפחה חדשה ועוד אחת ועוד אחת וזה איזה גלגל מעצבן וטיפשי
שחוזר על עצמו עד שאני אמות, אלא אם כן משהו יקרה באמצע...