מרגישה אני את צחנת המוות הנודפת ממני, יודעת כי במשלוח הבא
אועמס על המשאית ולא אשוב עוד. ראיתי אותם מביטים בי, יודעים,
מגחכים, זקנה בלה קראו הם לי בעוברם וגעו בצחוק.
הגיע זמני לעלות על המשטח המוגבה ולספר להמון שלפני, לספר על
ההתאכזרות והרוע, רוע שהתבטא בהטבעת המספר כאות קין שאין
להסירו בעוד זעקות הכאב נתקלות במבטים אטומים מנגד. רוע שהופיע
כמשאית אליה נדחסים רבים מאיתנו ככל האפשר, צחנת המוות הנודפת
מהפגרים החיים והידיעה הברורה בעודי מתבוננת בהם מתרחקים ברעד
שלא אוסיף ראות ולו אחד מהם בחיים.
והם מסביב פוערים עיניים כעגל בן יומו מסרבים להאמין, מסרבים
להקשיב.
"ומה פשענו? במה פגענו בם?"
"אבל הם בני אדם! ואיך יוכלו לנהוג כחיות צמאות דם?"
נו, שויין. תמיד אותן קריאות. והרי כל האכזריות הזו מגיעה כשי,
כאות לסוף הסבל. הלא נוטלת המשאית את קורבנותיה מבין ההמון
בכדי לשים לסבלותיו קץ? המון שנשמתו נסחטת מקרבו יום יום במאמץ
לספק את גחמות המענים, לשרוד עוד יום חסר טעם עד אותו יום נורא
בו לא נותר דבר לחלוב ואז... אז באה המשאית.
האספר על מחנות ההריגה? על מאות מאיתנו המצופפים בשמש הקופחת,
ממתינים, מאזינים ברעדה לגעיות הכאב, מריחים בחלחלה את הדם החם
הנשפך במרחק צעדים ספורים כשמדי פעם מופיע רב קצבים במדיו
מגואלי הדם ובוחר בקור את קורבנו הבא.
"די! מספיק הלכנו כצאן לטבח!" זועק קול מפאתי הקהל.
מתבוננת אני בו, מזכיר הוא שור זועם בזירה במבנה גופו החסון
ובבטישתו העצבנית בקרקע, אך הוא כה צעיר ועם זאת לא יזכה
להתבגר בהרבה. והזעקה צוברת הד והמון נפחד זועק למאבק ואם לא
לניצחון אזי לנקמה.
"ומה נעשה? נשק אין לנו, כלואים ומבודדים אנו מאחינו ומקהילות
חברנו, מה גם שאין מצבם משופר משלנו. הנברח? לאן? ואיה נסתתר?
הן בקלות רבה נמצא ונוחזר".
"האם אין צדיקים בקרבם? האין מי שילחם את מלחמת החלש והנעשק?"
צריכה האמת להיאמר כי לא רבים מביניהם עוסקים בהרג ובהתעללות
אולם הרוב תומך בם בשתיקתו ואף מעודדם להפליא בנו באכזריותם.
אך גם צדיקים בינותם, צדיקים הבוחלים במעשי אחיהם, אולם מספר
הצמחונים קטן, קטן מדי.
וטרטור משאית הובלות המשלוחים החיים הלך והתגבר.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.