יש דברים שאני לא מבינה.
אני לא מבינה איך ילדים יכולים להיות כל כך רעים? אני לא מבינה
איך אפשר לפגוע, בילדה כל כך קטנה...
יש דברים שאני לא מבינה, אני לא מבינה איך כמה מילים, איך כמה
מבטים יכולים לגרום לחור כל כך גדול שלעולם לא יתמלא, איך זה
יכול להביא אותי למצב של הכחשה? למצב כל כך קשה שרק אחרי 7
שנים אני יכולה לפתוח אותו טיפה, רק אחרי 7 שנים אני מרשה
לעצמי לחזור לאחור, ולשאול שאלות, להסיק מסקנות, לכעוס.
אני לא מבינה איך אני פשוט לא יכולה, לא יכולה לדבר על זה
ולספר הכל בפרטי פרטים, איך זה עדיין כל כך משפיל וכל כך
מצמרר?
איך אפילו הפסיכולוגית המוכשרת שלי לא מצליחה לפתוח את הסוד,
הסוד הנוראי שלי? איך קבוצה קטנה של ילדים רעים הביאו אותי
למצב כזה, למצב שכשאני לידם אני לא נושמת מרוב פחד? מרוב פחד
מלחזור למה שהיה אז, איך ילדים יכולים לדרוך על מישהו כל כך,
לדרוך עד שכל כך כואב לו והוא פורץ בבכי והוא מסתגר בתוך עצמו
ומכסה את עצמו בגופו ורק אז הם מרוצים, רק אז הם מרגישים
מסופקים...
ואני לא מבינה, למה אני הייתי הילדה, הילדה הזאת שעשו לה את
זה, הילדה הזאת שתמיד הייתה ותמיד תהיה שונה, הילדה הזאת
שבשבילם היא אויר, משהו קטן ומכוער שצריך למחוק.
אבל הכי אני לא מבינה, איך עכשיו, כשהם גדולים, הם עדיין לא
מבינים כמה כוח יש להם, כמה רוע יש להם, איך הם לא זוכרים מה
הם עשו? מה הם אמרו, כמה צלקות הם צרבו לי בגוף, בלב.
אני לא מבינה, למה הם מצפים שאני אהיה נחמדה אליהם עכשיו? איך
אני יכולה לאהוב מישהו שהרג אותי נפשית, איך אני יכולה לחיות
עם מישהו שבגללו שנאתי להסתכל על עצמי, ולפעמים אני עדיין
שונאת.
יש דברים שאני פשוט לא מבינה,
לא מבינה
איך אפשר להיות רע
לילדה כל כך כל כך
בודדה.
יש דברים שאני פשוט לא מבינה.