הופכת את כל החדר מנסה למצוא. איפה זה יכול להיות? איפה כבר
יכולתי לשים את זה? מחפשת בארון ומוצאת חולצה ישנה שלך. טוב,
נו, גם זה נכנס לקופסא. אני מקפלת אותה יפה בפעם האחרונה ושמה
אותה בפנים. אני לא בוכה... די! אני לא בוכה יותר.
ממשיכה לחפש, אולי זה מתחת למיטה כמו השאר... לא זה לא שם.
איפה הכובע המז... הזה? אוף, נמאס לי מכל זה. הדבר האחרון שאני
רוצה לעשות זה לחפש את כל הדברים שלך, לשים אותם בקופסא ולא
לראות את זה יותר. כל פינה בחדר הזה מזכירה לי אותך.
אני פשוט לא האמנתי שאי פעם אני אעשה את זה. בינתיים עשיתי
הפסקה, קראתי את המכתבים שהבאת לי, אפילו את המפית ששלחת לי
בבאר אז בפעם הראשונה, אני לא יודעת למה בכלל שמרתי אותה, בד"כ
אני זורקת דברים כאלה, אבל כשהסתכלתי עלייך העיניים האלה, המבט
הזה... איך אני מתגעגעת למבט הזה.
המשכתי לחפש, מצאתי את הכובע. הוא היה באחת המגירות שלי עם כמה
אלבומי תמונות שלנו. לא העזתי אפילו להסתכל...
איך הוא הגיע לשם אני לא יודעת. מצאתי גם את מחזיק המפתחות של
גולני שנתת לי - יותר נכון לקחתי לך. את זה אני לא מחזירה, זה
נשאר אצלי, שאר הדברים בולטים מדי, אני... אני לא רוצה להחזיר,
אני...
שמתי את הכובע וסגרתי את הקופסא.
עליתי על האוטובוס, זאת הפעם האחרונה שאני אסע אלייך, אני לא
בוכה, אני לא אבכה.
הגעתי אלייך הביתה כאילו כלום לא השתנה.
פתחתי את הדלת. כולם היו שם, כמו תמיד. גיזמו נבח, אבל כאילו
הרגיש שאני עצובה שתק מיד ופשוט התיישב לידי.
" הבאתי כמה דברים שלו, איפה לשים את הקופסא?"
אמא שלך פשוט הסתכלה עליי "תשאירי אותם אצלך, אני בטוחה שזה מה
שהוא רוצה".
ישבתי שם דקה או שתיים זה נראה כמו נצח...
לא יכולתי יותר, הייתי חייבת לצאת מהבית הזה. ברגע שהגעתי
הביתה נכנסתי לחדר, הוצאתי את הכובע ופשוט התחלתי לבכות. כעסתי
עלייך, רציתי כל כך לצעוק עלייך. איך? איך יכולת לעשות את זה?
אתה! אתה שאמרת שלעולם לא תעזוב, שכל כך פחדת שאני אלך לך ולא
אהיה שם יותר, דווקא אתה? אני שונאת אותך! איך יכולת לוותר
ככה, איך יכולת לוותר ככה על עתיד כל כך נהדר. אבל אין אוזניים
שישמעו את זה.
רק תל עפר שאתה בתוכו.