טיילתי לאורך שביל העפר המתפתל באדישות שלא אפיינה אותי. הייתי
הולך באותו שביל, בימים יותר צעירים שלי, כדי להתרענן ולהפסיק
לחשוב על הזמנים הלא נעימים שלפעמים היו לי. זה לא ממש השפיע
עכשיו. הרגשתי דמעות בעיניים, מצטברות ונעשות כבדות. זה היה
הכי רחוק שהגעתי; אני לא בוכה. זה לא שאני לא מתרגש לעיתים,
אבל אני תמיד מרגיש את הבכי מבפנים והוא לא יוצא. הסתכלתי
למעלה לשמיים, שנהפכו לאט לכחול כהה ולשחור, ונשמתי את האוויר.
מה יש לעשות עכשיו? מה? ברגע שאחזור הביתה הכל יהיה שונה.
רציתי שאותו טיול ימשיך לתמיד. ואולי... אולי אני לא אחזור.
אני אמשיך לאורך השביל ואכנס עמוק יותר לפרדס. אולי נוודים או
פסיכופטים ששוכנים שם יהרגו אותי בשביל ארוחת בוקר. אני אוכל
להתמודד עם זה לפחות. ואולי אני פשוט אמשיך ללכת לכיוון העיר
הבאה מעבר לכביש הראשי שנמצא אי שם רחוק, אמשיך אל העיר שאחריה
ואולי אעבור את הגבול. אוכל אני תמיד אמצא... אני אקבץ נדבות
ואוכל מהאשפה.
חייכתי ונאנחתי, או אולי צחקתי קצת, אני לא זוכר. תיכף מגיעה
הצומת בין השביל שפונה מאה שמונים ומחזיר אותי לרחוב שלי, לבין
השביל הקצר שמוביל לכביש העוקף. עצרתי לרגע והבטתי לכיוון
הגבעה הקטנה שמשקיפה על השכונות החדשות. יצאתי מהשביל וחתכתי
דרך השדה לכיוון הגבעה. אולי האוויר הקריר יותר שם יעשה לי
טוב. היו לי ספקות. ההליכה עברה מבלי שאשים לב אליה וכבר הייתי
בראש הגבעה, משקיף לשדות ולמבנים, לאורות הנוצצים שבהקו ברכות
באור המחשיך. רחש של מכוניות נוסעות הגיע מהכביש במרחק ופה ושם
עורבים קרקרו. אין מה לעשות, אני אצטרך לחזור. זה לא שממש
שקלתי לעזוב ממילא, אבל איכשהו היה נדמה לי שזו הייתה הבחירה
הקשה ביותר בחיים שלי. המחשבה על הבית עשתה לי בחילה. לראות את
אותם קירות, אותם חלונות, אותו מטבח ואותה טלוויזיה. איך אוכל
לחיות שם בלי להשתגע? רציתי למות אבל רציתי לחיות, ובין שני
הרצונות האלה הייתי אובד עצות לחלוטין. דמיינתי שעון שמתקתק
לאחור מול העיניים שלי, אומר לי עוד כמה זמן נותר לי להישאר
בשדה, והוא כמעט הגיע לאפס.
בין הבלבול והפחד, כאב הבטן המוזר ותחושת האחריות שידעתי
שאצטרך לשאת, עמדתי על הגבעה וידעתי שהגיע הזמן לחזור הביתה.
השמש כבר שקעה, הרוח נשבה בחזקה, ובין כל אורות הלילה הדהויים
נשכבתי על הגבעה ובכיתי.

אני לא ממש זוכר מתי כתבתי את הסיפור הזה ומה חשבתי באותו
זמן, אבל אני חושב שהוא די טוב אז הנה הוא לפניכם.