יומנו של מובטל - פרק ג

כוון שאנחנו מובטלים ,מדינת ישראל (מדינתנו היקרה) המציאה
שירות שבו כל אלה שאינם מועסקים ימצאו עבודה,אך אליה וקוץ בה.
לשכת התעסוקה או בשמה העממי "לשכת האבטלה " היא מבוך של חדרים
שבו המובטל מחפש את גורלו, הבנין נראה כמו בית מעצר ,עם חלונות
קטנים כדי שהכלואים לא יברחו ממנו.
נראה כאילו הממשלה "רומזת" למובטל שעליו לדאוג לעצמו .אין שום
הכוונה מסודרת מה צריך לעשות ומדוע,אין מיזוג וזה די סיוט לשבת
בקיץ ולחכות שעות בחום.
מרוב שהיה לי חם התחלתי לדמיין שאני נמצא בזירת אגרוף ,והכרוז
מכריז "במכנסיים הכחולים ,שוקל 80 קילוגרם , האלוף היוצא של
פדרצית הפלספנים איתי מונט" והקהל צועק "בו...בו",הכרוז ממשיך
:"במכנסיים השחורים ,שוקל 200 קילוגרם ,המצב , מתחרה חדש על
התואר צובר מומנטום ככל שהמציאות עגומה יותר"
ואז הקרב מתחיל אני מנסה לנצל את יתרון הזריזות שלי אבל המצב
לומד אותי מהר.הוא מתחיל לגדול ולגדול וככל שהקרב מתקדם הוא
שוקל יותר ויותר.אני מתחיל להתעייף האגרופים מפספסים ,והוא רק
מתחזק יותר ויותר ,יונק את כוחו מהעייפות שלי.פתאום מגיעה מכת
אגרוף שמפילה אותי על הקרשים.
התעוררתי וראיתי שכולם בלשכה מסתכלים עלי אמרו לי שמלמלתי כל
הזמן "המצב ,המצב ..."

בפעם הראשונה , כשאתה מגיע מאמתים איתך את הפרטים ואתה מקבל
כרטיס שבו רשום מספר החדר שבו עליך להתייצב,כמובן שאף אחד שם
אינו יודע בדיוק להיכן לשלוח אותך,ואתה מטייל בין כל המשרדים
רק כדי לקבל תשובה שבמשרד הזה לא מטפלים בך.

בא לי לדהור לשם על סוס במדי אביר ספרדי ולדקור כל אחד
מהפקידים שלא עושה את מלאכתו כמו שצריך,
אני אשחט את אחראית ההשמה , ארטש את הפקיד שאחראי על אנשי
המחשבים.אחריב ואנתץ את כל מבצר הבירוקרטיה הזה.אחלק לאנשים
אישורי אבטלה בלי חשבון בלי אפלית גיל או מין או גזע..
וכשהמשטרה תגיע אדהר לי אל האופק בצעקה :"כך יעשה לפקידים שלא
מזיזים את התחת".ואעלם בתוך סמטאות העיר כשההמון צוהל ומוחא
כפיים , "סוף סוף קם גבר שהראה לפקידונים האלה","מדינת משטרה
כנס בהם.."
ואז אני חוזר למציאות.
כשכבר מגיעים לתוך המשרד הדבר היחיד שקורה הוא החתמת הכרטיס
השבועית ,כלומר היית כאן ,סבלת מספיק עכשיו לך ועשה זאת שוב
בשבוע הבא ..וחוזר חלילה.