החושך לפעמים מעוור, אתה מסתכל ולא רואה כלום, אפילו לא את
הידיים שלך. ויש את הבוץ, והוא כ"כ סמיך... אתה עמוק עמוק
בפנים... באה רוח חזקה ואתה בולע שלוק או שניים...  דווקא אז
אתה מגלה שהטעם שלו, אני לא יודע, טפל, מגעיל ולא מזכיר כלום.

זה המצב פה. אני עכשיו עמוק עמוק בתוך הבוץ, הכול מסביב חושך,
וכל מה שאני מסוגל, זה לחשוב על הטעם של הבוץ. תמיד תהיתי איך
לעזאזל מחשבות מגיעות למוח, עם כל החרא מסביב עם היריות
והפצצות והבלאגן, ואני האינווליד, כל מה שאני מסוגל לעשות, זה
לחשוב מה הטעם של הבוץ.
הם בגדו בי, כולם. יצאנו למשימה, צוות קטן ואיכותי, חשבתי שאני
מכיר אותם, חברים, אחים שלי, הצוות המובחר, הכי טובים, חבורה
של חארות זונות. יצאנו להציל את העולם, לפתור אותו מכל
האסונות, מכל הרעים, מכל החרא, ומה בסוף, אני תקוע פה מחכה
לחטוף את ה- 7.62 שיחורר את המוח הדביל שלי וימלא את כל האפוד
והמדים באיזה קוקטייל של בוץ וחרא, ואני אפילו לא יודע איזה
טעם יש לבוץ.
אני מתגלגל שני מטר ימינה, יש איזה אבן במרחק 10 מטר, אולי אני
אגיע אליה אם המוח בחתיכה אחת, ואז אני אוכל להתרכז כמו שצריך
בטעם של הבוץ המסריח הזה. אסור לי לירות. חייב להיות שקט. אני
זוחל. בשקט, בדממה אחרת יגלו אותי, ואז כבר לא חשוב בכלל מה
הטעם של הבוץ כי ידאגו למלא אותי בכל כך הרבה חומרי טעם וריח
שכל החיים שלי יהיו מלאי צבעי מאכל. אני זוחל עוד קצת, הרעש של
הצווחות די נורא, בעיקר הילדים, אבל גם המבוגרים לא מביישים אף
אחד, ואני שקט, שקט כמו האבן אליה אני זוחל, כל כולי גוש של
שתיקה וריכוז.
איך לעזאזל יוצאים מכאן בחתיכה אחת עם מוח מוצק? אפילו אם אני
אגיע לאבן ואפילו אם אני אהיה ממש בשקט, אפילו אם אני אגלה
איזה טעם יש לבוץ, בסוף הם יעלו עליי החארות. הם יסרקו פה כל
מילימטר עד שימצאו אותי ואז... טוב נו, עדיף לחשוב על הטעם של
הבוץ.

אז אני זוחל וזה מכה בי.

רפרפת!

לבוץ המזדיין יש טעם של רפרפת. מי האידיוט ששם פה בוץ בטעם של
רפרפת?

החושך לפעמים נורא. לפעמים החושך מוחלט ואין אף אור נוגה שאפשר
לרחף לתוכו, ואז באותם רגעים של חושך סופי וחסר פשרות בחיים,
כשאתה אפילו לא רואה חמש דקות קדימה מרוב ייאוש ואיזה דגנראט
החליט לכבות את האור בקצה המנהרה אתה מבין.  
כל מה שנשאר לך בחושך הזה, זה בוץ בטעם של רפרפת.

בתיאבון.