הפלאפל, רחוב דיזינגוף.  שני בתי קפה, שולחנות על מדרכה,
צמודים, מתחרים.  שורת העצים הנמוכה בצד המזרחי, שורת העצים
הגבוהה בצד המערבי. אבן שפה צבועה באדום, אבן שפה צבועה בלבן.
אדום, לבן, אדום, כתום. כתום? תחנת אוטובוס. איש זקן יושב
ומחכה, הוא מסתכל עליך. אתה עוצר ומסתכל אליו. מביטים לשניה
אחת ארוכה. הרחוב קופא מתנועה, מחיים. אתה ממשיך ללכת. הזקן
נשאר בתחנה מחכה. שורה משיר של להקה משנות השישים ואתה נזכר: "
לא נולדתי במקום הזה, אבל אולי אמות פה".
חנות נעליים גדולה. כלב לבן מרחרח אותך, הוא קשור, בסוף החוט
בחורה צעירה צועקת, מנהלת שיחה בטלפון נייד: "...ואמרתי לו,
אני אומרת לך אמרתי לו, והוא, איזה מנאייק, אומר לי לצאת
מהדירה כבר מחר...".  גוף יפה רועד מהתרגשות. מכונית חולפת
ומתיזה מים משלולית קטנה. בלילה ירד גשם, אתה נרטב מעט. קרירות
עדינה עוברת בכל הגוף. חלון ראווה. חנות ספרים. הספרים, רבים
מידי, מסודרים על מתקני עץ כמו נעליים במכירות סוף עונה. הכל
במבצע, הכל. בדלת תלויה מודעה בגודל פוסטר: דרושה מוכרת,
ניסיון הכרחי, אנגלית יתרון. חולפת גברת חבושה כובע קש, יפה,
חוצצת בינך לבין החנות, מפריעה.
מדרכה מרוצפת בלבנים אפורות. ציפור נוחתת על גב ספסל מעץ,
מניעה ראשה לכל הצדדים בתנועה עצבנית ומהירה, מפחדת. צמרמורת
עוברת בך, נחליאלי? אולי.
הספסל, פסי עץ מרובעים המונחים במרחקים שווים על מסגרת ברזל
גסה, מאוכלס בשני מבוגרים, איש ואישה, מביטים על התנועה במדרכה
וגבם מופנה לכביש, מביטים עליך, גם עליך. ליד הספסל גזע ערום
של עץ, עליו שם למעלה בגובה הקומות העליונות של הבניינים, תמיד
ירוקים. אין שלכת בדיזינגוף, לא הייתה ולא תהיה.
גלריה לאמנות. תמונת פנים גדולה מכסה את כל חלון הראווה, מאוד
נקי, ממול פנס רחוב מעוצב. עמודו העבה מלוכלך בקטעי פתקאות
ומודעות ישנים. דרושה דירה, מטפלת לשני ילדים ויותר. רחוב קטן
חותך את המדרכה. בתים מעוטרי מרפסות סגורות בפרופילי מתכת
חובקי זכוכית, פרופיל בלגי. תמיד נכון.
גשם מתחיל לרדת. מכונית נוסעת מפעילה את המגבים ואתה שולף כובע
גרב שחור מכיס שמאל במעיל וחובש אותו על ראשך, מהדק היטב עד
מעל לאוזניים, שיהיה חם.
"ואז ראיתי את הירח. זוהר, כמעט במלוא כדוריותו, עומד לו שם
למעלה, שט, נח, מתכסה לשניות אחדות בענן שקוף ורך, מפיץ את
הילתו, גאה..." אלמלא המכונית שיצאה מהחניה ופינתה מקום לדקה
או שתיים, לא היית רואה את המעטפה שהייתה זרוקה לצד המדרכה,
מקומטת וסגורה כמו מכתב. אתה פותח את המעטפה ומגלה את הנייר
הלבן, מעט רטוב, הכתב לא מסודר, אבל ברור, קריא. אתה מתיישב על
הספסל הקרוב וקורא: "האנשים בבתים, חלונות מוארים, בתי אב,
קוביות של חיים. האישה במטבח מכינה שוב כמו בכל ערב ארוחה של
אחרי יום עבודה נוסף. המכונית שנוסעת ומחפשת חנייה. הטלוויזיה
באור כחלחל מרצדת. מישהו יושב שם ורואה חדשות. מישהו מתקלח.
מישהו צועק פתאום בתוך בית. האישה סיימה לאכול ורוחצת את הכלים
בשתיקה. חלק גופה העליון נע בקצב תנועות ידיה המיומנות. שתי
רגליה הערומות לא משנות את מיקומן על המרצפת. צמודות, יציבות.
מטוס עובר. מסוק עובר. אין ציפורים בשמיים. רק ירח מתמלא, לבן
וגאה...", אתה משנה תנוחה, מביט על איש שחולף ליד הספסל,
וממשיך לקרוא, "לכתוב כדי לחיות. האדמה הזאת, אין לה סוף.
הביוב שזורם שם בתעלות. החושך שם למטה והחושך פה למעלה. לכתוב
כדי לחיות. -מחר יהיה עוד יום חדש, ומה אפשר מיום חדש כבר
לצפות- לצפות לשמש, לאור, לצבעים, לצפות."
לכתוב כדי להיות, בחיים. אתה חושב ומסיים לקרוא, "ראיתי את
הירח, גם קצת כוכבים, ראיתי את השמיים השחורים ושמעתי את קולות
הרחוב: אוטובוס עובר, מכונית צופרת ומיד נעצרת, דלת נטרקת בחדר
המדרגות והנה הם במדרגות, בצעדים ארוכים, אוושת בגדיהם מעבירה
בי צמרמורת, והאור כבה ונדלק שוב. הנה הם ליד הדלת. צלצול.
בסבלנות הם מחכים. נועה ניגשת ופותחת, אני קם מאותו כיסא אהוב
במרפסת, מרים את מעילי, יומני היקר, מנשק את נועה על לחייה
ויוצא איתם החוצה.
את הדף הזה אני כותב לפני שהם מגיעים ועכשיו למעטפה ולרחוב
למטה. זהו, הם בטוח יבואו. אי אפשר אחרת. ואני לפחות ניסיתי,
עצרתי מעט וחשבתי על מה שראו עיני, יאמר לזכותי."
אתה מרים את הראש ורואה מרפסת סגורה ושלט גדול תלוי על
התריסים: "דירה להשכרה".