עוד יום ועוד לילה, עוד פעם אני ועוד פעם אתם. בטח לא
התגעגעתם, אני דווקא כן.
אתם יודעים, לא עובר יום שאני לא שואל את עצמי - מה קורה איתך,
בנאדם? תגיד, זה באמת מה שדמיינת שתעשה בגיל 28? חיי לילה
סוערים בתל אביב, דירה בשנקין, כלבה גזעית ואאודי TT? מה עם
הנכדים שהבטחת להורים? מה עם אישה, משפחה, עבודה משמונה עד
חמש, מה עם חיים נורמאליים?
טוב, זה לא שאני לא נהנה. אתם בטח חושבים לעצמכם - מה הוא
מקשקש הברנש הזה? מה רע לו בחיים? וואלה, עכשיו הייתי מתחלף
איתו, בלי לחשוב פעמיים.
אז אתם צודקים, בתכל'ס. להיות סלבריטי במדינה קטנה וחמה כמו
שלנו זה עסק די נחמד. מדורי רכילות, שריקות ברחוב, חיוך רחב על
מוכרות בסופר ובבתי קפה ואיך אפשר שלא להזכיר את המעריצות.
התחושה נהדרת. ובעיקר ההצגות, החזרות, הצילומים והראיונות, כל
המשחק הזה של חתול עכבר עם צלמי העיתונות, והחום, גבירותיי
ורבותיי, החום הרב שאתם מרעיפים. רק בואו נהיה כנים לרגע, טוב?
הרי לפחות חצי מכם באו לפה בגלל מערכה שלוש, נכון? סצינת
העירום המפורסמת של שרון ושלי. קראתם עירום בעיתון וישר
נדלקתם, הא? רוצים לדעת איך זה באמת?
לא משהו, בגדול, מצטער לאכזב. נכון, לשרון יש אחלה גוף ואנחנו
די נסחפים לפעמים, מה שאגב מצחיק את שרון בכל פעם מחדש, מסיבה
לא ברורה. אבל בסוף מה שנשאר מכל העסק זה רק כאב ביצים. אתם
חוזרים לכם הביתה לאישה והופ למיטה, אני חוזר הביתה והופ
למקלחת קרה. אתם חוזרים לשגרת החיים, לבית ולילדים ואני לאן?
נכון, דירה בשנקין וכלבה גזעית. אז נכון שסאני שמחה לראות אותי
תמיד, אבל איכשהו, היא לא אשת החלומות שלי.
אולי הייתי צריך להמשיך בקבע. אני בטוח שאף אחד פה באולם לא
מעלה בדעתו שעד לפני חמש שנים הייתי לוחם ב-669. כן כן, אני,
אנדראוס הופרשטיין, מספר אישי 5126364, גלשתי ממסוקים אל תוך
התופת בלבנון. ולמעשה זה כמעט כמו בקולנוע, חוץ מכמה דברים
בסיסיים. הבמאי שם יושב בבור בקריה, הצלמים הם של החיזבאללה
והקהל הוא חיילים פצועים שמצפים שאני אציל את החיים שלהם. ממש
כמוכם, הא? מתים למעט אבק כוכבים שיעיף אתכם לארץ הפנטזיות
שלכם. אני מניח שבגלל השריטות הרבות מהשירות הלכתי ונהייתי
שחקן. לנסות לגלות מה באמת נשאר ממני שם בפנים, אחרי כל השנים
האלה...
והנה אני פה, עוד לא בן שלושים וכבר שחקן מצליח בקאמרי, עם סרט
של איבגי ברזומה וראיון סוחט דמעות אצל יאיר לפיד.
והנה אתם פה, אנשים תרבותיים שלי, שמתים שאני אסתום כבר את הפה
ואתחיל לשחק, כי בואו נודה בזה, אתם לא באמת שמים זין על מי
שאני באמת, אלא רק על דמותי המפורסמת, שמשאירה קמצוץ של תקווה
בחייכם האפורים.
אז בבקשה, גבירותיי ורבותיי, קבלו בתשואות רמות את החלום הפרטי
שלכם, במלוא הדרו ובמלוא עוצמתו. שיהיה לכם ערב מוצלח, אני
מקווה מאוד שתיהנו.

מאסטרו, מוזיקה!