באזור הדמדומים שבין הדמיון הפורה שהוא התברך בו, ובשפע, לבין
ההגיון הבריא שצריך להיות  למורה ומחנכת בישראל, ברווח הצר
הזה, חומק לו, ובקומה זקופה, סיפור זה. דמיוני ככל שהוא נקרא,
אבל אמת צרופה לאמיתה.
הערה תמימה שהותירה המורה המחנכת ב"מחברת הקשר" של גל, שעשה את
צעדיו הראשונים, במוסד המפואר והשנוי במחלוקת שנקרא: "בית ספר
יסודי" (בדידים, ליטף, ושאר נסיונות מעבדה) בחודש הראשון של
כיתה א', בדיוק בזמן בו מתחבט מוחו המיוסר ב"הרעת התנאים"
שהושתה עליו במפתיע, והמעבר בין "חמש שנים עברו על גל חופשי
מלי-מודים" ל"שלום כיתה א' וקללותיה". במחברת הקשר דנן, היתה
הזמנה להורים לבוא לפגישה עם המורה, ויועצת בית הספר.

כמובן שמיד החלו הספקולציות לחגוג, כמתבקש ממיזוג של אמא
פולניה ואבא גאה - בעולל - ויהי מה! מה אם הוא דיסלקט? הקשתה
זוגתי שתחיה (להלן "שתיח"), כשהתסריט הבא, מן הסתם רע מקודמו,
כבר מתגבש במוחה. לא יכול להיות! קבעתי בביטחון מתערער והולך
ומיד ניחמתי את עצמי, "עם אוצר מילים כשלו? שכחת כבר איך אמר
אתמול בחן אופייני 'לחבלי' (במקום 'לצערי הרב')?" הנושא סירב
לרדת מסדר היום עד לפגישה המיוחלת.

המורה המנוסה, מגובה ביועצת ביה"ס (פסיכולוגיה - תואר ראשון),
קיבלו את פנינו בחביבות ופצחו בסדרת שאלות: האם הוא אוהב לבוא
לבית הספר? ואיך הוא מסתדר עם אחותו הגדולה? ואיזה חוגים הוא
אוהב? (ג'ודו, מגרה מלאה במדליות בשלל מתכות - הערת המחבר הגאה
מאין כמותו). מינה לבה הגיעה שאלה תמימה למשמע: "יש לכם חיית
מחמד בבית?"
"לא, אין לנו", אמרנו פה אחד, רפה ומבויש, והשפלנו מבט ליתר
ביטחון. מבט חטוף אל שתיח, איתר בבירור את שפת הגוף שהסגירה את
המחשבות שלה על חתול שמסתובב בבית, משיר שיער, טועם מהסירים
(ועוד מעווה פניו) ונועץ את טפריו בחולצתה בחביבות מתגרגרת.
ובעודני מפליג כך במחשבות מסוג זה, וחיוך פרטי לחלוטין נסוך לו
מעדנות על פני המשועשעות, נפלה פתאום שאלה מוזרה לחלל החדר:
"יש לכם ג'ירפה בבית?" ניערתי במחי אחד את המחשבות הקודמות
(והנעימות) מראשי, מפוגג אותן לערפל מתרחק, ומתרכז ביסודיות
בשאלה המוזרה. עיניה הפעורות של זוגתי הבהירו לי מעבר לכל ספק
סביר שאכן היתה שאלה כזו.

"ג'ירפה???"  פערנו שנינו עיניים משתוממות, "מה זאת אומרת?"
הקשתי בתמימות מעושה.
"גל סיפר לנו בשיעור חברה בכיתה שיש לכם ג'ירפה, ואפילו שאלנו
אותו "איך היא מסתדרת עם התקרה הנמוכה?" והוא השיב: "היא
במרפסת", והזמין את כל הכיתה לבוא ולראות."

"נו? ואת האמנת לו?" שאלתי את המורה שהחלה להתפתל בחוסר נוחות
על הכיסא שגם כך היה קטן מדי ונועד לתלמידים מהזן הננסי
שמסתובב בדרך-כלל, מתוקף "חוק חינוך חובה", במוסדות מסוג זה.
היועצת נחלצה לעזרתה והחרתה: "הוא היה כל כך משכנע..."

בדרך הביתה, בין צחוק מתגלגל להיסטריה ברורה, היכתה בנו ההכרה
בעובדה המעציבה על גורל ילדינו היקרים ודרך החתחתים המצפה להם
בדרכם אל הידע הנכסף.

בבית שאלנו את גל, שאלה אגבית לחלוטין: "גל, חמוד, סיפרת בכיתה
שיש לנו ג'ירפה במרפסת?"  והוא ענה בלי להתבלבל: "כמובן, כל
אחד שם סיפר שיש לו חיה משונה כזו או אחרת, אז שלי לא תהיה?"

למחרת, השכם בבוקר, כשכל תושבי השכונה עדיין נמו את שנתם,
הוצאתי את הג'ירפה, ואת ימימה הפילה, לטיול בגינה הסמוכה.

מוקדש באהבה לגל, שמאז לא מפסיק להפתיע.