מבט חיוור נעוץ בתקרה הקרירה.
קירות קרים וריקים סוגרים בכל כיוון.
נעלמת בין העמודים העבים.
בורחת - נעלמת. חוזרת - נשברת.
כלא הבדידות משקיף מכל פינה. לא משאיר אפשרויות להימלט.
לא מסוגלת עוד לאסוף את גופה המעוך, להכריח את עצמה ללכת, לקבל
פקודות, לחייך, כשהכל רקוב מבפנים.
מציצה מבעד לכוכבים מרוסקים לתוך לב סדוק.
ירח נעלם תחת מעטה כבד של עננים והיא נעלמת תחת מעטה כבד של
כעס.
נושפת ענן שחור - מלוכלך. בולעת את דמעותיה.
נמשכת לטירוף שמתחולל בתוכה.
כלואה בינו לבין עצמה. בורחת וחוזרת לאותה פינה.
מתגעגעת לחיבוקיו, לשפתיו, לעיניו.
קמה כהוזה
היא עדיין יודעת להרגיש ולאהוב באותה עוצמה?
מגלה שהיא ריקה. שהיא כבר לא יודעת מה זאת אותה הרגשה.
אותם שמיים אפרוריים משתקפים בלבה המנותץ.
והיא, עם אותו מבט כבוי והגוף הנגרר בעל כורחו אחרי נפשה
המבקשת להתפרץ החוצה, היא הולכת לאיבוד עכשיו...