מתעוררת בבהלה,
ספוגת זיעה,
דמעות בעיניה,
צובטת את עצמה, מרביצה וזה כואב, כואב מאוד,
כי זה לא חלום זו מציאות,
היא באמת אותה עלמה בעלת פנים חלקות יפייפיות, עיניים עצובות
שמביטות סביב וסקרניות אל העולם, לא מבינות ותוהות האם רק דרך
זווית עינייה העולם כה עצוב? מלא חרדה וכאב? משפחות מפורקות,
כל אדם לעצמו עם שפתו, איש אינו מבין את האחר- זה שמולו או
לצידו, רק מבטים חולפים, עיינים זדוניות מתוסכלות ולא מבינות
אחד את השני.
איש אינו מכיר,
לא החבר שמנגב את פני הנערה המיוזעות, גם הוא לא, הוא רק חושב
שהוא מכיר, שאכפת לו, אך הוא רק ראה אותה, הוא מהופט מיופיה,
אך את אופיה, איש אינו מכיר, איש לא מצליח לנפץ את בועתה,
להגיע אל עולמה.
זווית עינייה רואה את כולם כאויבה- אבל את כולם, גם את החבר
ש"אוהב", החברה הכי "טובה" וה"משפחה" - נשאלת השאלה אם זו בעצם
משפחה? כי כולה כבר התפרקה, או בעצם אף פעם לא הייתה רק היוותה
מעין מסגרת לנמצאים בה- אבא שמאוהב בכורסת הכדורגל שלו, אח
בהודו שכבר שכח את שמו ומיהו, אחות שמרעיבה את עצמה ומסתנוורת
מפלאשים כל היום נוגעים בה ולא היא כבר לא אותה אחת ואימא שכבר
נשבר לה מהעולם.
אך העלמה, כל כך מופנת סגורה, קשוחה ואינה בוכה לעולם,
כך רואים אותה כולם,
אך היא לא אותה עלמה,
היא רגישה, תמיד בוכה, בורחת מהעולם אל חדרי חדרים, מסתגרת כדי
להתפרץ בים של דמעות, מרטיבה כריות, צועקת עד לרגעי הדממה
הנוראים מכל והיא נזרקת,
גופה נשמט, ראשה מתרוקן ממחשבות, עיניה נעצמות נשמתה נפרדת
והיא נרדמת.
ושוב,
שוב מתעוררת אל אותה מציאות נוראה,
המציאות שכבר הפכה לשגרה.
מתעוררת בבהלה,
ספוגת זיעה,
דמעות בעיניה,
צובטת את עצמה, מרביצה וזה כואב, כואב מאוד,
כי זה לא חלום.

זו מציאות.