ראיתי אותה שם, בגן הורדים הסגולים, היא ישבה על ספסל מעץ,
לחשה וציחקקה לאוויר. אומרים שהיא מטורפת, שהיא מדברת לפיות,
רוחות וגמדים למינהם. כבר מגיל עשר היא ננטשה, הוריה התביישו
בה, בשבילם היא הייתה אסון מהלך, מפלצת שמביישת את משפחתם.
כששאלו אותם עליה אמרו שמעולם לא שמעו על אדם זה, אמרו שאלו
שמועות עלובות שמנסות להוריד את מעמדתם.
אבל הילדה הג'ינג'ית עם עיניי דבש לעולם לא בכתה, כאילו נולדה
עם נשמה טהורה, נשמה טובה, שתמיד שמחה ואופטימית, שעושה לאנשים
רק טוב.

בלילות היא מתפללת, תודה לה' אומרת: תודה על היכולת שנתת לי.
תודה על גן הורדים הסגולים, לפיות לרוחות ולכל הגמדים. היא
חייה אצל סבתא טובה, השכנה שהייתה כשעוד הג'ינג'ית גרה עם
הוריה, אך כשהם עזבו לעיר גדולה, כשנטשו אותה לבד, סבתא טובה
ישבה וטיפלה בה, ונתנה לה חום ואהבה.

כשאת סבתא טובה לקחו הרוחות, למעלה, השאירה סבתא לג'ינג'ית את
הבית.
בית ליד גן הורדים הסגולים. יום יום הג'ינג'ית ישבה שם, דיברה
וצחקקה עם הרוחות, הפיות והגמדים. היא אפילו הייתה שרה בשקט
בשקט, על ה' ועל גן הורדים הסגולים.

כך עברו להם השנים.
בחום ובקור ישבה שם, בגשם בשלג ובסופת ברקים.
וכשאנשים צחקו ולעגו לה, הייתה יושבת שם כאל חרשת ואילמת שאינה
יודעת  להגיב.

ביום מן הימים, הספסל היה ריק, והורידם בגן נבלו.
היה ברור, הלכה הג'ינגית, מאלך עלה באור שבור...

לפעמים הגן פרח לכמה זמן, אך שוב נבל מעצב.
אומרים שכשהגן שוב חיי זאת היא, הג'ינג'ית מבקרת...

מאלך עלה באור שבור... לא הייתי בטוחה שתבינו אבל התכוונתי
לזה שהיא לא עצובה בגלל שהיא מתה אלה בגלל שהיא צריכה לעזוב את
הגן, והוא נובל בגלל שהיא עוזבת.