כמו ציפור במנהרת רוח אדירה, מרחף אני אל האינסוף. הרוח מדגדגת
את האוזניים הערומות והשיער מתעופף בפראות. אני נופל. הרגשת
שחרור מדהימה שמעבירה בי צמרמורות מטורפות. וכיף לי. בחיים לא
הרגשתי כל כך טוב, שוכח מכוחות המשיכה הקיימים בטבע, שוכח שלכל
בור יש תחתית ואולי זו מאוד קרובה. האדרנלין זורם בדם והחיוך
נפרש על פני, עם החירות שנוטפת מהידיים שלי רוצה להמשיך לרחף
במהירויות בלתי הגיוניות וליפול כך לנצח.
צליל מעצבן. אולי סירת אמבולנס שבאה לגרד אותי מרצפת בטון חמה.
אני רק זוכר שזה היה כואב.
גירדתי שלושה כרטיסים באותו היום. זה שאימא שלי החליטה להפתיע
אותי בכרטיס "חיש גד" לכבוד היום הולדת, לא שימח אותי במיוחד.
רציתי שהיא תקנה לי טלוויזיה חדשה לחדר והיא החליטה שהגורל הוא
זה שיקבע את גודל מתנתי.
זה בכלל היה יום הולדת מבאס, כולם באו אלי וישבו בחדר ובסלון,
ראו טלוויזיה, שיחקו במחשב ובקלפים, כאילו עוד יום רגיל שכל
השכבה מתנחלת בבית שלי, רק שבהתחלה בדלת הם גם אמרו "מזל טוב"
וכשהלכו הייתי צריך לנקות אחריהם. ואז אימא באה עם ה"חיש גד"
שלה ואחותי בכלל בשוויץ בסיבוב הופעות של להקת המחול שלה.
ואני מגרד את "החיש גד" בדוכן. ומה יוצא? קח כרטיס חדש. אני
מתעצבן.
למה למתוח אותי? למה הוא לא יכול ישר לכתוב לי משהו בסגנון של
לך מפה אתה יודע שכרטיסי הגרלה אף פעם לא זוכים מהם באמת.
והמוכר עם הכובע הירוק, שנראה לי די משועמם, אולי מאחר שהוא
יושב שם כל היום לבדו, מעניק לי כרטיס כסוף דומה לקודם. ואני
מגרד אותו. מגרד ולא רואה מה כתוב שם. הוא נראה שחור. כאילו
אני נמצא בתוך חדר שסגרו בו את התריסים, אטום ואני לא יכול
לראות שום דבר.
"אמא חכי רגע" אני אומר למוכר שלוחש לי בעדינות, "שליחה
אדוני," ואני צוחק על הסמך שלו בליבי, "אתה סריך לגרד עוד
כרטיס" כמעט וויתרתי ואז בכרטיס השלישי נצנצה כתובת זהב זיכית
ב50 שקל. חייכתי לעצמי. מה אוכל לעשות בחמישים שקלים עכשיו?
טלפון אחד ועידו בא לפגוש אותי כמו תמיד בפיצה שבין הבית שלנו
לבניין שלי. "על חשבוני" אני אומר לו, והוא הקמצן מסדום מאושר
כולו, פורש חיוך רחב על פניו ומודה לי. "מאיפה הגיע אליך רוח
הנדיבות לירון?" ואני מספר לו על כרטיס ה"חיש גד", על המוכר
המוזר, ועל החושך שהפריע לי לדעת שזיכיתי. הוא שיתף אותי שפעם
גם לו זה קרה, ואז הוא גילה שהוא באמצע חלום והחושך, זה בגלל
שהיה חשוך בחדרו.
ואנחנו יושבים שם, במקום הקבוע שלנו, שולחן שלישי משמאל בחוץ,
איפה שאפשר הכי פחות לשמוע אותנו, אבל אנחנו יכולים לראות הכי
הרבה. והן עוברות שם, שתי הכוסיות הכי יפות שראיתי בחיים שלי.
לאחת, שיער בלונדיני ארוך וחולצת גופיה ורדרדה אשר חושפת מעט
את שדיה וג'ינס נמוך, שגרם לי להטיל ספק במקומות אשר היא בוחרת
להוריד מהם את שערה. והשנייה, בטעם שלי בדיוק. ברונטית עם
גופית וי ירוקה אשר חושפת את כתפיות חזית הסגולה וחצאית כתומה
אשר מדגישה את קו המותן הנשי שלה.
אני ועידו שותקים. באותה השנייה מחליפים מבטים ומחייכים.
ושינינו יודעים שהיינו רוצים שיתקרבו אלינו ושבחיים זה לא
יקרה. אבל אז, אני רואה אותן מביטות מסביב ומגלות שכל השולחנות
תפוסים. רואה אותן בוחנות את שלוש המקומות הפנויים בשולחן
שלנו, אשר מיועד לחמישה אנשים סך הכל. רואה אותן מתלחששות
ומבין שהיום הוא היום הכי מאושר בחיים שלי. וכך, הן פשוט
מתיישבות לידנו, ופותחות ללא בעיה בשיחה קלילה ואני ועידו
זורמים איתן בלי כל היסוס.
"ביפ ביפ ביפ" וניסיתי לעצור את השעון שענדתי על גב יד שמאל.
הוא לא הסכים להפסיק לזמזמם. יכולתי להישבע שאני שומע צפצופים
מוזרים אשר הפריעו לי להתרכז בהדר, הברונטית היפה, אז בחנתי את
השעון שלי ולחצתי על כל הכפתורים. שזה לא עזר, הוצאתי לפלאפון
שלי את הבטרייה בפראות. קצת שקט. עידו תמיד היה הטיפוס של
הבלונדיניות, מכאן זה הסתדר לא רע. איכשהו אני והדר פצחנו
בשיחה מרתקת על סטריאוטיפים ושוויון האישה.
כשהן סיימו לאכול את הפיצה, הלכנו איתן לסנוקר הקרוב. אני
המליין, הזמנתי את כולם על חשבוני. 3 משחקים כל אחד 12 שקל,
ופיצה שכבר קניתי ועדיין נשארו לי חמישים שקל לבזבז. שיחקנו
משחק זוגות; אני והדר נגד אביטל ועידו. היא לא ידעה לשחק, אני
התחזתי. לימדתי אותה כמו בסרטים להחזיק מקל. נוגע לא נוגע
בגופה החשוף ומריח את שיערה הפזור. לאק סגול בהיר עיטר את
ציפורניה הארוכות. הן צחקקו להן באושר רב, מחייכות על כל משפט
שאני אומר, הרגשתי כמו שבחיים לא הרגשתי. כאילו הדר באמת נדלקה
עלי, ואני בחלום. הכל לפתע מסתדר, הכל לפתע פשוט, הגבול הדמיון
והטלפון שלה פשוט נכתב בעצמו בזיכרון הפלאפון שלי. רגע, למה
הוא לא עובד?
היא רצתה שוקולד, או משהו מתוק אחר כאשר אביטל הייתה חייבת כבר
ללכת הביתה. עידו התנדב ללוות אותה הביתה ואני התנדבתי להזמין
את הדר היפיפייה על חשבוני כמובן, נותן שטר של חמישים ומקבל
אותו כעודף. היא בחרה בשוקולד בלגי ושוקולד אוריאוס (עוגיות)
ואני לא הבנתי כמה שוקולד בן אדם יכול לאכול. מתברר שהיא אמרה
שבא לה שוקולד, היא באמת התכוונה לדבריה.
ואם הערב היה יכול עוד להשתפר, גם התנשקנו בסופה של אכילת
הגלידה. הדרונת שלי היא הנשקנית הכי טובה בעולם. היא המיסה את
ליבי והרטיטה כל יד ורגל. "תודה אימא על כרטיס ה"חיש גד".
לא לא, למה היא העירה אותי? העירה אותי? מה, חלמתי? אין הדר?
אין כסף שלא נגמר?
"לירון!! השעון שלך לא מפסיק לצלצל יש היום בית ספר אתה יודע,
אני לא מרשה לך לאחר!"